היה זה ערב יום שישי חורפי משהו, ואני ישבתי לי בחדרי וגירבצתי
קלות. חשבתי לצאת לסיבוב בחוץ או לפחות להדליק איזו סיגריה,
למרות שמעולם לא עישנתי, אך כבדות נוראה מנעה ממני לזוז
ממיטתי, עליה ישבתי כבר מספר לא ידוע של שעות. איני יודע האם
היה זה בגלל מזג האוויר הסגרירי או שמא בגלל חוסר המעש הכרוני
שלי, אך בהחלט שחשתי מעט מדוכדך. בסופו של דבר גם הרצון לעשות
משהו חלף והחלטתי פשוט להישאר בחדרי ולהעביר את הלילה בגירבוץ.
נאנחתי קלות והתמתחתי באיטיות מוגזמת.
והנה, כאילו כדי לגאול אותי מהשעמום הנורא שפקד אותי, צלצל
הטלפון. "אח, לעזאזל", עברה מחשבה נרגנית במוחי שהזכירה לי
איש זקן שרוטן לעצמו על גובה מחירי התה. באופן עקרוני הייתי
מעדיף להמשיך לשבת על מיטתי ולגרבץ במקום לענות לטלפון, אך
הצלצול הארור עשה את שלו והצליח להוציא אותי מהריכוז, אז קמתי
בזעם ממיטתי ועניתי.
-"הלו", פלטתי בקול מנומנם וזועף של אותו איש זקן ממקודם
בתקווה שהצד השני יבין שאני לא מרוצה מכך שהפריע לי.
-"אהלן גבר! מה קורה?", נשמע קול עליז מצידה השני של השפופרת,
"הכל טוב?", הוסיף.
-"רומן", השבתי בחיוך של השלמה עם גורלי, "אני בסדר. מה
המצב?".
האמת היא שכלל וכלל לא הייתי בסדר - לא לפני שרומן התקשר ובטח
שלא אחרי.
עליכם להבין דבר מה על רומן: רומן היה הטיפוס שהתאפיין
בקופצניות יתר. הוא אהב לעשות דברים, לפזז ממקום למקום, לרוץ,
לשמוח, לזוז, לנוע, לזוע, להתלהב, לצחוק, לשרוף זנבות של
חתולים, להיות בטריפ וכל דבר אחר שעירב תנועה מהירה והתנסויות
מעניינות. עלתה איזו סברה שמיד לאחר שרומן נולד, הרופא דחף לו
סוללה לעכוזו משום מה. אנו עדיין מנסים לבדוק את אפשרות זאת.
רומן תמיד היה הטיפוס שהיה מגלה את כל המועדונים הכי חדשים, גם
אם אלה לא היו בדיוק הכי נורמאליים בהווייתם. הוא זה שהיה
מייחצן אותם, בודק אותם, נכנס אליהם ראשון ובדרך כלל גם יוצא
מהם אחרון, אפילו אחרי אחרוני השיכורים והמנקים. כל זה היה טוב
ויפה כל עוד הוא לא היה גורר למועדונים האלה אנשים כמוני, אך
מכיוון שהוא החשיב אותי כחבר טוב שלו, דבר זה לא התקבל על
הדעת, וכאשר מדובר באדם קופצני שכמוהו, שהיה גם מאוד עקשן, יש
לציין, ברור שאי אפשר היה לסרב לשכנועיו להצטרף אליו.
כבר קרה לא פעם שנגררתי איתו למועדוני מוסיקה טורקית, מועדוני
הקראת שירה מודרנית, ופעם הוא אף ניסה להגניב אותי ועוד מספר
חברים לתוך מועדון פרטי של נשים, אך זה כמעט גרם לכך שאיבדנו
איברים קריטיים מגופנו. על כך אולי אספר בפעם אחרת.
בכל מקרה, אפשר לומר שלשים את רומן איתי במצב בו הייתי באותו
רגע היה כמו לאכול יוגורט עם פפריקה, ועוד איזו פפריקה.
-"החיים טובים, החיים טובים!", נשמע קולו של רומן מצידו השני
של הקו ואחריו צחוק גדול - הוא פשוט התפקע מצחוק בלי שום סיבה.
דבר זה היה נראה לי כמוזר מאוד אצל כל אדם אחר, אך ממש לא אצל
רומן.
קיוויתי ששיחתנו תסתכם במחווה חביבה זו של התעניינות, אך תחושה
אפלה שקיננה בבטני אמרה לי משהו אחר לגמרי.
-"נו, אז אתה עושה משהו בערב?", שוב נשמע קולו העליז, אחרי
שצחוקו דעך.
נו, ידעתי שיש סיבה לתחושה האפלה הזאת.
-"אח, אתה יודע. משלימים שעות שינה. נחים קצת", עניתי בתקווה
שהוא יבין שאני לא מעוניין בהצעות אחרות.
-"לא עושה כלום, מה? מצוין! תשמע, שמעתי פתחו איזה מועדון חדש
באיזור. אתה חייב לבוא איתי!", הוא התלהב.
לא עבד.
-"תשמע, זה נשמע נחמד, אבל אתה יודע, נחמד לי פה בבית, פה על
המיטה... אתה יודע, אני גם לא במצב רוח ליציאות והכל", המשכתי
בניסיונותיי להבהיר לו את המסר.
-"עזוב אותך! אתה חייב לבוא איתי למועדון הזה! אתה לא תתחרט",
הוא המשיך.
עדיין לא עבד, אך לא נכנעתי.
-"אני גם לא אתחרט אם אשן קצת יותר הלילה הזה וניסע למועדון
הזה שלך שבוע הבא", השבתי לו באותה מטבע.
-"אבל אתה חייב לבוא עכשיו. אתה חייב לבוא איתי למועדון הזה!
אני אומר לך, זה משהו בן זונה!", הוא כמעט צרח, אך לפתע נרגע,
"תשמע, אני פה באיזור, איכפת לך אם אני אכנס אליך לכמה זמן
ונדבר על זה בפנים?".
-"אמממ... בסדר?", עניתי בהיסוס משהו, ובשנייה שאמרתי את זה
נשמעו דפיקות חפוזות על דלת דירתי. אח, הייתי צריך לדעת.
במאמץ עליון הצלחתי להקים את עצמי מהמיטה ולגרור את עצמי אל
הדלת. פתחתי אותה בעצלתיים ומיד קפץ עליי רומן מבחוץ, ככלב
מאושר או רווי הורמונים (למרות שבדרך כלל שני הדברים הללו באים
ביחד). הראסטות שלו קיפצו מצד לצד בעוד הוא קפץ אל תוך דירתי
בהתלהבות ובחן את המקום מצד לצד, רק כדי לגלות שהוא לא השתנה
במיל מיומיים לפני כן - הפעם שעברה שביקר אצלי.
-"תשמע, אתה חייב לבוא איתי לשם. שמעתי שזה צריך להיות משהו
גדול!", המשיך רומן כאילו שיחת הטלפון שלנו מעולם לא הסתיימה
וטלטל אותי בידיו. בזמנים כאלה הייתי מוכן להישבע שראיתי את
הסוללה הענקית והמפורסמת בולטת לו מהעכוז.
-" טוב, טוב", הרגעתי אותו, "מה הקטע עם המועדון הזה בכלל?".
-"זה מועדון סטנד-אפ פילוסופיה", השיב רומן, רגוע לראות שאנחנו
מתקדמים לאיזשהו מקום.
-"מה?!", הזדעקתי באימה והתרחקתי ממנו. לפתע חולשתי ועייפותי
נעלמו כליל וגל אנרגיה עצום הציף אותי - אנרגיה של תמיהה
וסקרנות. "מועדון סטנד-אפ פילוסופיה?! מה זה צריך להביע?!",
תקפה עווית של בלבול את מוחי. כבר הלכתי להרבה מועדונים
מטופשים בעלי רעיונות מטומטמים, אבל זה נראה לי קצת מוזר
מהרגיל.
-"כן, מועדון סטנד-אפ פילוסופיה. לא נשמע מגניב?! סתם, אתה
יודע, שמעתי על זה מאיזה אחד וזה ישר צלצל לי בראש. בוא איתי,
יהיה פיצוץ, אני בטוח".
טוב, פיצוץ לא ידעתי אם יהיה, אבל הסכמתי בסופו של דבר ללכת
למועדון המוזר הזה. רומן התרגש והחל לקפץ בעליזות ברחבי הדירה
ואמרתי לו לחכות לפחות עד שאסיים להתקלח וללבוש משהו נורמאלי
למסיבה.
כשחזרתי, מגולח ולבוש כמו שצריך (לא שהיה לי מושג איך כדאי
להתלבש למועדון סטנד-אפ פילוסופיה), הוא כבר בינתיים הספיק
לפשוט על המקרר ולהתמקם מול הטלוויזיה עם מה שנשאר מסנדביץ'
טעים ששמרתי לעצמי במטבח לזמני בצורת, המניאק.
-"זזנו?", רומן פנה אליי עם חיוך גדול על שפתיו וכבר היה מוכן
לכבות את הטלוויזיה ולהתקפל.
-"בוא", השבתי באדישות והתחלתי להתקדם לכיוון היציאה.
-"יופי", הוא חייך וקפץ מהספה עליה הוא ישב, "אתה מסיע. אני
אראה לך את הדרך. אל תדאג, זה ממש פה באיזור".
כמה אופייני.
קפצנו אל תוך מכוניתי הקטנה והתחלנו במסענו לכיוון אותו מועדון
סטנד-אפ פילוסופיה שלטענתו של חברי החביב היה "עניין של עשר
דקות עד רבע שעה נסיעה". כמובן שבמציאות זה נע יותר לכיוון
החצי שעה עד שעה, תוך נסיעה דרך פרברים משונים בהם עוד לא
הייתי, כבישים משובשים שבפועל היו דרכי עפר לא מסומנות, פרדסים
ובסופו של דבר פשוט עצרנו ושאלנו עובר אורח מהי הדרך הנכונה.
כאשר הסתבר לנו שאנו נוסעים לגמרי בכיוון ההפוך, אי אפשר לומר
שהתפלאתי.
כל הדרך ניסיתי לחשוב לעצמי כיצד יראה אותו מועדון סטנד-אפ
פילוסופיה. ניסיתי לדמיין לעצמי מעין הכלאה בין מועדון סטנד-אפ
קומדי אפלולי ורגיל, עם מיקרופון בודד במרכז הבמה ואיזה ציניקן
צעיר ואנרגטי באמצע שיורד על כולם לבין... טוב, לבין מה בעצם?
האם לבין אולם בו חבורה של זקנים לבושי טוגות צועקים זה על זה?
האם לבין חבורה של אנשים צנומים ושתקנים שמעבירים תזות שכתבו
מהאחד לשני? לא היה לי מושג. הסקרנות אכלה אותי מרגע לרגע
וגרמה לי להאיץ את מהירותנו לכיוון המועדון המשונה.
בסופו של דבר, אחרי עיכובים שונים שבעיקר נבעו מטעויות
בכיוונים שנתן לי רומן (הגענו בשלב מסוים לבסיס צבאי שעל קיומו
לא ממש היינו אמורים לדעת, דבר שהבהיר לנו שאנו די טועים
בכיוון), הגענו למועדון.
היה זה מקום קטן וצנוע שעמד באיזור היותר מפוקפק של העיר.
המקום עצמו לא נראה מפוקפק במיוחד מבחוץ, אך מצד שני גם לא עשה
רושם תמים מדי - למען האמת, הוא לא עשה רושם מיוחד כלל וכלל.
דלת עץ קטנה עמדה בפתח למקום, ומעליה כתובת במנורה קטנה האירה:
"העוקץ - מועדון סטנד-אפ פילוסופיה".
למען האמת, המקום נראה כה קטן ולא בולט עד שאם לא הייתי יודע
שהוא קיים מרומן, סביר להניח שהייתי יכול לעבור לידו כל חיי
בלי לשים לב לקיומו.
-"טוב, הגענו", אמרתי בחיוך אל רומן שקיפץ בקוצר רוח כאדם ששתה
כוס קפה אחת יותר מדי - במחשבה שנייה, תכפילו את זה בעשרים.
החניתי את המכונית במקום שקט ונוח שהבהיר לי שהסיכויים שהיא
תישאר שלמה כאשר אחזור, אם בכלל תישאר שם, שואפים לאפס. גנבי
מכוניות אוהבים מקומות שקטים ונוחים.
רומן דילג בזריזות מהמכונית ורץ ביעף לכיוון המועדון. יכולתי
לקלוט לשנייה את פרצופו מסתכל אחורה ומזמין אותי למהר אחריו
פנימה. כמובן שההיגיון הצביע על כך שמוטב היה אם הוא היה מחכה
לי רגע, אך רומן לא היה אדם הגיוני במיוחד. הוא פתח את דלת
המועדון ונבלע אל תוך החושך ששרר מעברה השני. הדלת נסגרה
ונותרתי לבדי בצינת החורף שאחזה את הרחוב.
אני עצמי עדיין הייתי ליד המכונית שלי, בוהה לכיוון המועדון
המשונה, לוקח את הזמן. נעלתי את המכונית (לא שזה מה שהיה עוזר
לה במקום הזה) וחציתי באיטיות את הרחוב. התקרבתי אל דלת
המועדון, אך עצרתי את עצמי לדקה. האם אני באמת עושה את הדבר
הנכון? האם אני באמת רוצה להיכנס לשם? נזכרתי בפעם שרומן לקח
אותי למועדון ריקודי הורה שבמשך שלושת השעות שהייתי בו, ניסיתי
בלי הפסקה לחמוק החוצה, אך בכל פעם אישה כבדת משקל אחרת ראתה
שאני פונה לכיוון היציאה וגררה אותי בחזרה לכיוון רחבת
הריקודים ברגע האחרון. השיר "צדיק כתמר יפרח" עדיין מהדהד
במוחי מאז אותו יום.
ולבסוף, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה.
צעדתי אל מעבר לפתח המועדון וסגרתי את הדלת אחרי, נבלע מאחורי
חושך המקום. כעת התפניתי לבחון אותו: מולי עמד מסדרון צר
שהוביל לאיזה חדר שהיה נסתר מעיניי, אך עוד לפניו, ישר מולי,
ישב אדם משופם ליד דוכן עליו עמדה קופה והביט בי. את כל
המסדרון אפף חושך מוחלט, חוץ מליד הדוכן, אותו האירה מנורה
קטנה וחזקה שנתנה לאיש איזה פן מאיים, במיוחד לאור העובדה שהוא
פשוט הביט בי במבט משונה בלי לומר שום דבר.
-"ערב טוב לך", התקרבתי אל האיש עם חיוך הססני על פניי.
-"ערב טוב גם לך", אמר האיש והבעת פניו השתנתה לחייכנית עד
מהרה, "דמי השתתפות - 60 שקלים".
"דמי השתתפות?", תמהתי, אך שילמתי בכל זאת. הייתי רגיל לשלם
דמי כניסה למועדונים, ולא דמי השתתפות בהם, אך הנחתי שזהו
הנוהל במקום ואין לזה כל חשיבות. לקחתי את הכרטיס עמי והמשכתי
לאורך המסדרון אל תוך האפילה המסתורית. הטיח המתקלף של הקירות
שעמדו מצדדי ורצפת הפרקט המטונפת מסיגריות ואבק לא עזרו לי
להבין את תכלית המועדון הזה, אך כאשר הגעתי לקצה המסדרון, כבר
היה לי מושג יותר טוב לגבי המקום, או שלפחות ככה חשבתי.
המועדון עצמו היה מעין כוך שלכאורה נראה קטן מאוד, אך כמות
גדולה מאוד של אנשים מילאה אותו. חלקם ישבו ליד שולחנות ופטפטו
תוך שתיית משקאות, חלקם ישבו במקומות מרוחקים יותר במה שנראה
כמושבי קהל טיפוסיים, אך אלה היו באזור שהיה חשוך מדי, אז היה
לי קשה לבחון אותם. בצד המקום, לא רחוק מהכניסה שלידה עמדתי,
עמד בר המשקאות בו עמד ברנש צעיר בעל מראה די סימפטי שנשען על
הבר והביט בעניין לכיוון מסוים שאליו גם כל שאר הנוכחים
במועדון הביטו: לכיוון הבמה. הבמה עמדה בקדמת המועדון כאשר כל
השולחנות והכיסאות של הקהל היו ממוקמים סביבה, במעין חצי
עיגול. אור חזק ולבן האיר את הבמה עליה היו רק שני עצמים: כיסא
ומיקרופון. אדם אחד ישב על אותו כיסא ואחז באותו מיקרופון כאשר
נכנסתי, אדם צעיר בעל זקנקן אדמדם ושיער מתולתל וארוך, אדמדם
אף הוא. הבחור נראה כאילו הוא רק התמקם ועוד לא התחיל להגיד
שום דבר, אז אני ניצלתי את הזמן כדי להתיישב באחד מהשולחנות
הקדמיים ולראות לאן, בעצם, הגעתי.
-"ערב טוב לכם, גבירותיי ורבותיי", פתח הבחור בקול נעים וחייך.
הוא הקרין חמימות וגם איזו תחושה שהוא יודע על מה הוא מדבר, או
לפחות על מה הוא הולך לדבר. הסתכלתי עליו בסקרנות ולרגע סקרתי
שוב את המקום במבט מהיר. לפתע נזכרתי שרומן נמצא אף הוא פה, אך
כאשר חיפשתי אותו במבטי, לא מצאתי אותו. "אח, רומן. האידיוט
הזה!", נאנחתי לעצמי. הנטייה שלו לגרור אותי למועדונים משונים
ולהעלם לי ברגע שאני נכנס אליהם לא היתה חדשה, אך בהחלט היה בה
די כדי להרגיז אותי. בעוד אני מהרהר לעצמי על דרכים בהן אכאיב
לרומן בעזרת פומפייה חלודה כאשר אראה אותו שוב, המשיך הבחור
בעל השיער האדמדם לדבר.
"יש לי סיפור לספר לכם, וברצוני שתחשבו עליו קצת", אמר האיש
ושתק לעוד מספר שניות. הוא דיבר בקול קליל ונחמד כזה שבאמת גרם
לי לחשוב שלא משנה מה הוא יספר, אני הולך ליהנות מזה. "נו,
סטנד-אפ פילוסופיה או לא סטנד-אפ פילוסופיה, זה נראה נחמד",
הרהרתי לעצמי וחייכתי, אבל הבטחתי לעצמי שאני עדיין אפגיש בין
רומן לבין איזו פומפייה חלודה שאמצא פעם, בלי שום קשר.
הקהל הביט באיש בעניין ובסקרנות גלויה ושתיקה מוחלטת שררה
במועדון, אבל לא שתיקה מציקה של מתח, אלא שתיקה טובה שכזאת,
שתיקה שבהחלט הלמה את אותו בחור חביב שישב לו על הכיסא המרופד
שעמד על הבמה ואחז את המיקרופון בנחת.
"אז ככה - ", הוא שוב החל לדבר, והפעם כבר היה ברור שזה הולך
להמשך זמן מה, "פעם היה איש אחד. איש רגיל, כמוני וכמוכם. איש
ממוצע שעבד בעבודה יומית והתפרנס בכבוד. הוא עבד במשרד - לא
משנה בדיוק מה היה מקצועו - שהיה ממוקם לא רחוק מביתו. לאיש
היו שתי דרכים להגיע לעבודה: אחת היתה דרך מעט ארוכה של רבע
שעה הליכה בה הוא היה עובר דרך רחובות השכונה בה הוא גר,
שנחשבה לבטוחה ורגועה למדי, והשנייה היתה דרך שדה נטוש וענק
שדרכו לקחו לאיש רק חמש דקות להגיע למקום עבודתו.
"האיש, מן הסתם, תמיד היה בוחר בדרך השנייה שקיצרה לו את הזמן
שהיה לוקח לו להגיע לעבודה בעשר דקות ונתנה לו עוד קצת זמן
להתארגן בביתו, אבל מצד שני, היו לו לעתים חששות לא מוסברים
כאשר הוא הלך בשדה, כאילו מישהו עוקב אחריו. מעין אי נוחות לא
מוסברת שכזאת אפפה את האיש לא פעם כאשר הוא עשה את דרכו דרך
השדה אל עבודתו או בחזרה ממנה, וגרמה לו להסתכל לצדדיו בחשש,
לוודא שאין אף אחד שנמצא בעקבותיו או להגביר מעט את קצב
הליכתו. האיש, שכבר הלך גם בדרך הראשונה מספר פעמים, מעולם לא
חש את התחושה הזו בדרך הארוכה היותר, אבל הוא עדיין העדיף
להיות לחסוך בזמן ולהשתמש בדרך השנייה".
האיש בעל השיער האדמדם עשה הפסקה קצרה משטף דיבוריו, העביר יד
על שיערו המתולתל והארוך, שינה את צורת ישיבתו על הכיסא
והתבונן לרגע בקהל שלא זע ולא נע לרגע אחד מתחילת הסיפור,
כנראה מתוך סקרנות. אצלי, לפחות, זה היה כך. התבוננתי באותו
איש צעיר שישב לו על הבמה והתחשק לי לפתע להסתער עליו ולהתחיל
לחנוק אותו ולצרוח: "תמשיך כבר לספר את הסיפור הארור!!!", אבל
עד מהרה התברר לי שאין צורך בכך. האיש שוב קירב אל פיו את
המיקרופון והמשיך:
"בוקר אחד, האיש קם ממיטתו והיתה לו תחושת בטן מוזרה - תחושת
בטן רעה שכזאת, תחושה שמשהו יסודי מאוד לא בסדר. הוא לא היה
יכול להצביע בדיוק מה גורם לתחושה זאת, שכן לאיש היו כל מיני
תחומים בחייו שהוא היה יכול לקשר אליהם את תחושת הבטן שלו ולכן
הוא כלל לא ידע למה זה קשור.
"האיש הסתובב בביתו מבולבל וניסה לחשוב לעצמו מה לא בסדר,
ולבסוף נכנע ואחרי שהתארגן, התחיל לצאת מביתו לכיוון עבודתו,
אך פתאום נעצר במקומו - מדובר בדרך בה הוא הולך לעבודה. הוא
ידע את זה. כמו מצפן, תחושת הבטן שלו לפתע כיוונה אותו בדיוק
לחשוב על זה - אם הוא ילך דרך הדרך הקצרה יותר, יקרה לו משהו,
משהו איום ונורא. אם הוא ילך דרך הדרך הארוכה יותר, הוא יהיה
בטוח.
"האיש עמד במקומו והרהר: האם כדאי לו לסכן את חייו בשביל לחסוך
עשר דקות? מצד שני - מדובר בתחושת בטן בלבד! הוא לא יכול
להסתמך על השערות מטופשות כדי להיות בטוח לחלוטין שאם הוא ילך
דרך הדרך הקצרה יותר יקרה לו משהו!".
הבחור בעל השיער האדמדם אמר את הדברים האחרונים בתקיפות משהו
וכאשר הסתכלתי מסביבי יכולתי לראות אנשים רבים מהנהנים בינם
לבין עצמם בהסכמה על חשיבות הדילמה הזאת. החזרתי את מבטי אל
הבחור בדיוק כאשר המשיך לדבר.
"האיש עמד זמן מה מחוץ לפתח ביתו, מהרהר, ולבסוף החליט - הוא
ילך דרך הדרך הארוכה והבטוחה יותר, אשר אמנם לא הלך בה כבר זמן
רב, אבל הוא עדיין יכול היה לסמוך על כך שהיא יותר בטוחה
מהשנייה. בטח שלפי תחושת הבטן הרעה שלו.
"היה זה יום קיצי ולח, אבל האיש סבל אותו בכל זאת עשר דקות
נוספות ממה שיכל ולמרות שהגיע לעבודתו מזיע ומותש, הגיע אליה
שלם ובטוח. לא היה לו מושג אם הוא היה נשאר כל כך שלם ובטוח אם
היה הולך דרך הדרך הקצרה יותר, אבל תחושת הבטן שלו הלכה
והתחזקה, וכך גם סקרנותו. לפתע הדרך הקצרה שהאיש יכול היה ללכת
בעיניים עצומות מרוב שהכיר אותה טוב נראתה לו מסתורית ומשונה,
כאילו יש שם משהו רציני שהוא פספס כל הזמן הרב הזה, דבר שגרם
לו לתחושת הבטן הנוראה הזאת.
"אך למרות זאת, כאשר האיש סיים את עבודתו באותו יום, הוא בכל
זאת החליט שלא לקחת סיכון והוא שוב לקח את הדרך הארוכה, אך
הפעם לכיוון ההפוך - לביתו. השעה היתה שעת בין הערביים והאיש
נהנה לצפות בשקיעה מעל לגגות הבתים בעוד הוא הלך בדרך היותר
ארוכה, אך בכל זאת הטרידה אותו המחשבה על הדרך הקצרה, על מה
שהוא כל כך מפסיד שם".
"כאשר האיש הגיע לביתו, בריא ובטוח לחלוטין, תחושת הבטן שלו
היתה חזקה מתמיד, וככל שזו הלכה וגדלה, כך צמחה גם סקרנותו, או
שאולי להיפך?...
"האיש עמד ליד הכניסה לביתו וכבר עמד לפתוח את הדלת, אך לא עשה
זאת. החושך כבר ירד על העיר, אך האיש החליט שהוא לא יכול
להיכנס לביתו - לא עד שלא ידע סוף סוף מה צופנת הדרך הקצרה
והארורה הזאת, מה עושה אותה כל כך מסוכנת היום?!
"כאילו כדי לענות לו, עווית תקפה את האיש בבטנו וגרמה לו
להחניק יבבת כאב חלושה ולכרוע על ברכיו לרגע, אך עד מהרה הוא
התעשת והתחיל ללכת לכיוון אותו שדה נטוש שבטנו, כביכול, ניסתה
להזהיר אותו ללא הרף מפניו.
"האיש הלך לכיוון השדה באיטיות, מסתכל לכל צדדיו ללא הרף,
מוודא שאף אחד לא עוקב אחריו. משום מה הלילה היה אפל יותר
מהרגיל ונתן לאיש תחושה חזקה יותר של פחד מאי פעם כאשר הוא
הגיע לשדה. השדה רחב הידיים היה חשוך כמעט לגמרי, ורק אור הירח
שפך עליו אור חלוש מהמרומים. האיש עמד בקצה השדה ושאל את עצמו
האם הוא באמת רוצה לעשות זאת - האם הוא באמת רוצה ללכת את הדרך
הזאת, רק כדי לדעת מה הוא הפסיד כל היום הזה?
"הוא עמד שם עוד מספר שניות, ולבסוף התחיל ללכת, פוסע צעד אחר
צעד דרך השדה הנטוש, מקווה שהאדמה לא תפער תחתיו, או שיכיש
אותו נחש, או שתצנח עליו כספת מהאוויר. הוא לא ידע למה לצפות,
אבל תחושת הבטן שלו, שכבר מזמן הפכה לכאב אמיתי וחזק, הוסיפה
להתגבר. האיש החל להגביר את קצב הליכתו בהדרגה עד לפתע הוא שם
לב שהוא רץ, בורח משדים ומפלצות שרדפו אחריו דרך השדה, שדים
שלא נראו לעין, אך כאב הבטן הנורא שלו אמר לו שהם שם, ושהם
יתפסו אותו. האיש התנשם בכבדות בעוד הוא רץ אחוז פלצות לאורך
השדה, בורח מהלא נודע. כאב הבטן שלו התפשט כבר בכל גופו וגרם
לכך שכל תנועה שלו תגרום לו לחוש ייסורים עזים ונוראים.
"הוא רץ בלי הפסקה, צורח וגונח עם דמעות כאב על עיניו, שומע
בדמיונו את צווחות השדים שקוראים לו ובאים להרוג אותו בקולות
דקים ומרושעים, קולות שגרמו לו לנסות לרוץ יותר ויותר מהר, אך
לא משנה כמה מהר הוא רץ, הם עדיין דלקו אחריו בדמיונו והגבירו
את מהירותם יחד איתו. לבסוף הוא הצליח להגיע בכוחותיו האחרונים
לקצה השדה, שם הוא קרס על האדמה, ומת".
הבחור בעל השיער האדמדם סיים את דבריו והסתכל על הקהל בחיוך
דקיק של מישהו שבכל זאת לא חשף את כל קלפיו. איש לא פצה את פיו
וכולם הסתכלו עליו במעין ארשת פנים רגועה ומהורהרת. אני, לעומת
זאת, הייתי די המום וניסיתי לארגן את כל שטף הדברים שנאמר
במוחי.
"אני לא ממש יודע מה בדיוק היתה הבעיה עם הבטן של הבחור, אבל
מן הסתם בגללה הוא מת", המשיך לפתע הבחור בעל השיער האדמדם,
"סביר להניח שאם הבחור היה פשוט נכנס לביתו ולוקח איזו תרופה
להקלת כאבים או מתקשר לרופא במקום לצאת ולבדוק את הדרך הקצרה
ההיא, הוא עוד היה נשאר בחיים... ככה שאפשר לומר שבכל זאת הדרך
הזאת הרגה אותו, אבל את זה אני כבר משאיר לשיקול דעתכם. תודה
רבה ולילה טוב!".
כבר התכוננתי למחוא כפיים, אך ברגע האחרון עצרתי את עצמי, שכן
אף אחד אחר לא עשה זאת. דומייה השתררה במועדון שאותה הפרו רק
צעדי אותו בחור בעל שיער אדמדם שירד מהבמה לכיוון הקהל. ממראה
פניו לא נראה שחוסר מחיאות הכפיים הפריע לו - להיפך! הוא נראה
מרוצה למדי מתגובת הקהל.
הקהל עצמו עטה ארשת פנים מהורהרת ו... זהו, בעצם. האנשים פשוט
ישבו וחשבו בינם לבין עצמם. איני יודע אם הם ניסו להריץ את
הסיפור ששמעו בגלגלי מוחם וניסו לנתח אותו ולמצוא את משמעותו
העמוקה, אך אני מניח שזה מה שהם עשו - אחרי הכל, זה בכל זאת די
הסתדר לי עם מטרת המועדון הזה כמועדון "סטנד-אפ פילוסופיה".
היה בזה היגיון מסוים, למרות שהיה לי קשה להסתדר עם הנוהל הזה.
נראה לי קצת טבעי למחוא כפיים אחרי שמישהו בא עם סיפור שכזה.
לי, אישית, הסיפור נראה קצת מוזר. הפואנטה שבו נראתה לי קצת
תקועה - היו חסרים לי הרבה הסברים שיבהירו לי מה בעצם קרה שם.
זה היה מסוג הסיפורים האלה שבדרך כלל היוו איזה משל למשהו הרבה
יותר עמוק ופחות נראה לעין ממה שניתן לחשוב, אך אני מאז ומתמיד
העדפתי לראות דברים כמו שהם ופחות לנסות לדוש בהם ולהתעמק בהם
יותר מדי, ולכן זה נראה לי קצת טיפשי לנסות להתחיל לנתח את
הסיפור הזה. מצד שני, עשה רושם שהקהל די נהנה להתעמק בסיפור
הזה, להעביר אותו במוחו קדימה ואחורה בלי הפסקה ולמצוא בו כל
משמעות אפשרית.
במשך עשר דקות לא נשמע קול במועדון חוץ ממלמולים חלושים שגרמו
לי להרגיש כאילו אני נמצא בספריה, אך כאשר הבטתי לצדדיי המראה
האופייני למועדון סטנד-אפ קומדי החזיר אותי לעשתונותיי. ניצלתי
את הזמן לחפש את רומן עוד קצת, אך מהיכרותי עם הבחור, ידעתי
שגם אם הייתי שולח את השב"כ למצוא אותו, הם היו חוזרים בידיים
ריקות. לעולם לא אבין מדוע יש לבחור נטייה להתעקש לברוח ממני
כאשר אנו נמצאים במועדונים שכאלה, אבל אני בטוח שבעזרת פומפייה
חלודה אשיג מרומן כל הסבר שרק ארצה.
כבר נפלט לי איזה פיהוק קל של שעמום מהול בעייפות אחרי מספר
דקות של התבוננות בקהל המהרהר. למרות שהיתה איזו התלהבות
בהרהורים שלהם, שכמעט היה אפשר לראות את גלגלי מוחם בפעולה,
עדיין לא היה לי הרבה בעניין בצפייה בקהל אנשים שכל מעשיו הוא
חשיבה. העדפתי כבר לשוב לביתי ולגרבץ.
לפתע, בלי כל התראה מוקדמת, קם אדם מהקהל ועלה אל הבמה. היה זה
אדם שמנמן ונמוך, שמנמוך, אם אתם מאלה שאוהבים קיצורים
לעגניים, שנראה בסביבות גיל הארבעים לחייו. היתה לו התחלה של
קרחת, התחלה די רצינית, יש לציין, ומשקפיים עגולות וקטנות
שהתאימו לעיניו השחורות והדקיקות.
כל העניין הזה היה משונה לחלוטין: אף אחד מהבמה לא הביע מחאה
על כך שאותו אדם עלה על הבמה, להפך - הם עודדו זאת כאילו הוא
היה אמור לעלות לשם מלכתחילה. מי יודע? אולי הוא באמת היה אמור
לעשות זאת ואני פשוט לא ידעתי.
"רבותיי", פתח הגוץ המשונה לאחר שהנמיך את המיקרופון שיתאים
לגובהו, "גם לי יש סיפור לספר לכם".
הקהל, שעד עתה אולי נשמעו ממנו לחשושים ומלמולים אלה או אחרים,
כעת שוב השתתק לחלוטין ובהה באיש החדש שתפס את מקומו על הבמה
בציפייה. היה לו קול דק ומהוסס משהו, אך זה לא הפריע לאף אחד
ובטח שלא לו. עד מהרה הוא שוב החל לדבר.
"אדם אחד הלך ברחוב", התחיל את סיפורו, "ומצא שטר של מאתיים
שקלים חדשים על המדרכה", הוא נתן עוד מספר שניות לאנשים לעכל
את העניין, דבר שהתחלתי לשים לב שהיווה מעין נוהל שכזה
במועדון.
"אותו אדם הרים את השטר ואחז בו. עכשיו, עליכם להבין שלא מדובר
באדם עני מדי או עשיר מדי, אלא באדם ממוצע לחלוטין - אדם
שמצליח לגמור את החודש ואף לשמור לעצמו מספר פרוטות בצד להנאתו
הפרטית. לו היה הוא אדם עני, סביר להניח שהוא פשוט היה לוקח את
השטר ונעלם לדרכו, בעצם, לאו דווקא אדם עני, כי כמעט כל אדם
שהיה מוצא שטר של מאתיים שקל זרוק באמצע הרחוב, בלי לדעת למי
הוא שייך, היה לוקח אותו לעצמו...
"אך לא גיבורנו. אותו אדם שנמצא במרכז סיפורנו היה אידיאליסט.
כאשר הרים את השטר, הוא החל להרהר לעצמו על התוצאות של מה שהיה
יכול לעשות: אכן, אם הוא ירים את השטר וייקח אותו לעצמו, יהיה
עשיר יותר במאתיים שקל ויהיה לו אולי טוב יותר בחייו, אך זאת
על חשבון אותו אדם שאיבד את השטר הזה אשר לו יהיו, בעצם,
מאתיים שקל פחות!
"מצד שני, אין שום דרך שמוצא השטר יוכל למצוא את בעליו
המקוריים כך שבכל מקרה בעל השטר המקורי יאלץ לחיות בלעדיו,
והוא בהחלט יחוש מורת רוח על זה שכספו היקר נעלם לו, שכן קרוב
לודאי שהוא עמל בעבודה מהוגנת כדי להשיג את השטר הזה ולפרנס את
משפחתו.
"מאחר והאידיאליסט הנאור שעומד במרכז סיפורנו לא יכול היה
להרשות לעצמו את נקיפות המצפון הרבות שהיו גורמות לו לקיחת
השטר כי הוא כל הזמן היה חושב על האדם לו השטר היה שייך ועל
גורלו המר וזה היה מעציב אותו, הוא ניסה לחשוב על אפשרות אחרת
מלבד לקחת אותו, ולבסוף בא לו רעיון.
"האידיאליסט החליט להניח את השטר במקום בו מצא אותו, וכך, הוא
סבר, בעל השטר יבוא לחפש אותו מיד לאחר שיגלה שהוא נעלם וימצא
אותו בדיוק היכן שהפיל אותו, לשמחתו. במקרה היותר גרוע, מישהו
אחר ימצא את השטר וייקח אותו לעצמו - רק שזה יהיה מישהו שלא
יחוש על כך נקיפות מצפון והוא יוכל ליהנות הנאה שלמה ובריאה
מכספו החדש. אפילו אם יהיה זה מישהו שמצבו הכלכלי טוב יותר מזה
של מי שהשטר היה שייך לו במקור, עדיין יהיה זה הרע במיעוטו כי
עדיין סבל מאבד השטר יתקזז עם הנאתו של המוצא המאושר.
"גיבורנו חש שמחה וגאווה על רעיונו הגאוני. הוא הניח בזריזות
את השטר על המדרכה בדיוק באותו מקום בו מצא אותו, צפה בו למשך
מספר שניות באושר וכמעט שכבר פנה ללכת לדרכו, אלא שלפתע משב
רוח עז עבר והעיף את השטר אל על, סחרר אותו באוויר, ולבסוף
הטיס אותו דרך חור ביוב באיטיות מסחררת, הישר אל תוך תעלת מי
השופכין - כל זה לנגד עיניו של האידיאליסט ההמום".
השמנמוך בהה בשתיקה באיזו נקודה בלתי נראית באוויר, ואחרי מספר
שניות הוסיף: "זה סוף הסיפור. תודה רבה ולילה טוב".
בהיתי בגוץ יורד מהבמה בהלם, שוב, בלי מחיאות כפיים מצד אף
אחד. הסיפור הזה היה בהחלט יותר מוזר מקודמו ובטח שמשונה באופן
כללי. "כמה עניין אפשר לעשות ממציאת שטר של מאתיים שקל באמצע
הרחוב?", תהיתי לעצמי, אך אף אחד אחר לא היה שותף לתהיותיי:
שוב, כמו לאחר הסיפור הקודם, הקהל היה מרוכז במחשבות והרהורים
על משמעויותיו החבויות והנסתרות של הסיפור הזה ומלמוליהם
החרישיים של האנשים בינם לבין עצמם התחילו שוב פעם, משגעים
אותי בשנית.
אני, שהייתי עסוק במחשבות על איך אפשר להרהר כל כך הרבה על
סיפור כה מטופש, התחלתי להתעצבן. להתעצבן על השמנמוך ההוא
שסיפר את הסיפור הזה, על הקהל ועל הרהוריו המוגזמים, על רומן
הארור הזה שגרר אותי לשם בניגוד לרצוני ועל עצמי, שבאתי לשם
כאשר יכולתי להישאר בביתי החמים ולגרבץ. אח, לגרבץ...
החלטתי ללכת לשתות משהו בזמן ההפסקה הקצרה ולנסות להעביר את
התחושה השקטה והאפילה שקיננה במוחי, אותה תחושה אפילה שגרמה לי
לפתח סלידה עזה יותר ויותר למקום הזה, אך משהו אמר לי שהתחושה
שלי היא יותר מנכונה: המועדון הזה הוא פלצני.
התקרבתי אל הבר באיטיות, מנסה לא להפריע לאנשים בדרכי בשטף
הרהוריהם. כבר מרחוק הספקתי להבחין בכך שאפילו הברמן עצמו,
אותו איש צעיר בעל מראה סימפטי שראיתי כשרק נכנסתי למועדון, אף
הוא היה שרוי באותם הרהורים כבדים שאפיינו את כל קהל המועדון.
למרות שלא הספקתי לבחון את מראי כל האנשים שישבו בקהל, בכל זאת
שמתי לב שרובם היו אנשים מבוגרים יחסית, ולכן הפליא אותי שגם
הוא, איש יותר צעיר בעל מראה קליל יותר, נתפס בשטף המחשבות
המשונה הזה שאפיין אותם.
"סליחה...", כמעט ופלטתי, אך הוא לפתע התנער מהרהוריו והסתכל
לכיוון הבמה שעמדה מאחוריי. במקביל, שמתי לב שלחשושי הקהל
הטורדניים נפסקו, כמו בפעם שעברה, והשתרר שקט מופתי. הבנתי
שקורה משהו.
הסתובבתי במקומי והסתכלתי לכיוון הבמה. כעת המחזה הביזארי הזה
נראה לי כבר יותר טבעי - כל העניין הזה של העלייה והירידה
מהבמה כאילו זה עניין של מה בכך. כעת היה זה איש זקן שעלה על
הבמה - לא סתם איש זקן, אלא איש מאוד זקן. כדי שיהיה אפשר
להבין עד כמה אותו אדם נראה זקן ומקומט, קחו דף נייר, מעכו
אותו כמה שיותר עד שאותו דף יהפוך לכדור קטן, ולבסוף פיתחו את
הכדור הזה וישרו את הדף בחזרה, כאשר, מן הסתם, יישארו עליו
עדיין כל סימני הקימוט והמעיכה.
עכשיו תוסיפו לנייר הזה גפיים, זקנקן לבן ובגדים מכובדים. זאת
אומרת, בגדים שהיה ניתן לקרוא להם מכובדים בשנות ה-20 של המאה
הקודמת, ואולי אז תקבלו מושג קל בקשר לכמה שאותו אדם היה זקן
(ודמה לנייר). שיערות לבנות כשלג הזדקרו ממקומות שונים בקרקפתו
כאילו הודבקו לשם עם דבק מגע וגופו בכלל עשה רושם שהוא עומד
להתפרק לחתיכות בעוד רגע, המסכן.
חשתי צורך עז לרוץ אל עבר אותו ישיש אומלל שניסה במאמצים
כבירים לעלות על הבמה ולעזור לו, שכן הוא דידה בקושי על
המדרגות שהובילו לבמה, למרות שאלה היו נמוכות וקלות לטיפוס.
הוא הלך באיטיות, גופו כפוף קדימה קמעה, ובסופו של דבר הצליח
להסתדר לבדו, למרבה הפלא, ולהגיע אל מרכז הבמה.
האתגר הבלתי אפשרי הזה נמשך מספר דקות ארוכות שבהן שררה דממה
מוחלטת בקהל. לצופה מהצד זה היה יכול להראות כדבר שנבע ממתח
נורא של הצופים בעוד הם הסתכלו בפקפוק על ניסיונו של הזקן
להגיע למרכז הבמה בכוחות עצמו, אך אני כבר הספקתי להבין שזו לא
היתה הסיבה לשקט הדרמטי, אלא שזה פשוט היה הנוהל הקבוע במועדון
- לקהל היתה נטייה להשתתק באופן יוצא דופן ברגע שמישהו הניח את
רגלו על הבמה. עניין אותי איך הקהל היה מגיב אם מישהו היה קופץ
על הבמה וקופץ ממנה בחזרה לכיוון רחבת הקהל באופן אקראי, כמו
במשחק "ים - יבשה".
גיחוך קל יצא ממני בעוד המחשבה על הקהל הממלמל והמשתתק בעוד
עיניו דרוכות אחר אותו איש שקיפץ אל הבמה וממנה בלי הרף עברה
בראשי, אך בינתיים הספקתי לשים לב שהישיש התמקם מול המיקרופון
לגמרי וכבר כחכח בגרונו. משום מה, כעת מראהו נראה פחות עלוב
ויותר משמעותי, כאילו כל חייו הוא חיכה לרגע הזה בו הוא יוכל
לעמוד מול הקהל ולשתף אותו בפילוסופיית חייו ובניסיונו הרב.
לשם שינוי, הרגשתי שמישהו הולך לספר משהו עם היגיון ברור
בדבריו במועדון הזה. חייכתי חיוך רגוע והבטתי בקשב לכיוון
הזקן.
-"אנשים טובים", פתח הזקן בקול חלוד אך ברור למדי, "לא אגזול
הרבה מזמנכם. יש לי משל קצר לספר לכם".
"משל!", חשבתי לעצמי בהנאה, "זה צריך להיות משעשע".
נזכרתי בכל המשלים של הקלאסיים של לפונטיין ששמעתי כאשר הייתי
קטן, על השועל, החסידה, הנמלה, האריה ושלל החיות האחרות
ומעשיהן שתמיד גרמו לי לחייך מחדש ולחשוב קצת על מוסר ההשכל
לאחר מכן. תיארתי לעצמי שאותו זקן ודאי היה מלא במשלים ומעשיות
רבים אותם הוא צבר בשנות חייו ושאולי הוא ייתן לערב הזה איזה
פן מחכים ומשעשע אחרי הכל. אולי בכל זאת יש תקווה במועדון
הזה.
"פעם אחת הלך לו השועל ביער ופגש את האריה", המשיך הזקן, אחרי
אתנחתא קצרה. "או, שועל ואריה! התחלה מצוינת! בדיוק כמו
שחשבתי!", פיעמה תקווה נסתרת בקרבי לסיפור נורמאלי.
-"אמר האריה לשועל: 'אני רעב, בוא נלך ונצוד אוכל ביחד'. השועל
שהיה מאוד רעב בעצמו ומלבד זאת חשש שהאריה החזק והנורא יטרוף
אותו אם הוא יסרב, בשמחה הסכים לצוד איתו אוכל. כך יצא
שהסתובבו להם האריה והשועל ביער וחיפשו טרף קל.
"בעוד שהשועל ארב לטרפו וניסה לצוד בהתלהבות, האריה עמד בצד
רוב הזמן, השקיף על השועל ובפועל לא עשה שום דבר. השועל שם לב
לכך, אך הוא לא רצה להעיר שום הערה כדי לעורר את זעם האריה
ולכן הוא פשוט המשיך בצידו הפרטי.
"לאחר שעות מספר, הסתיים הציד. השועל בחן את השלל שהוא צד
לגמרי לבדו, בלי עזרת האריה, וראה שהיו שם 6 שפנים. מאחר והוא
בכל זאת חשש מהאריה ומזעמו, הוא החליט לחלק את השלל ביניהם
שווה בשווה, למרות שבפועל לא הגיע לאריה את הנתח הכי קטן מן
השלל.
"'הנה', אמר האריה לשועל, 'יש 6 שפנים, אז נתחלק שווה בשווה -
3 לך ו-3 לי'. האריה הביט בשלל, הביט בשועל ומיד חשף את שיניו
בזעם.
"-'אתה טיפש', שאג, 'אני מלך היער, ולכן כל שלל הציד שייך לי,
ואותך אני אטרוף על טיפשותך כבונוס'. מיד אחרי שהאריה אמר את
זה, הוא הסתער על השועל ההמום וטרף אותו.
"לאחר שהאריה טרף את השועל, הוא פנה להתענג על שלל הציד ואכל
בתאבון גדול את כל ששת השפנים. בסופו של דבר, הוא הלך לו
לדרכו, שמח ומאושר, אך לא עברה שעה קלה וצייד ירה בו וחיסל
אותו".
האיש הזקן סיים את דבריו ושוב השתרר שקט מופתי במועדון. חיכיתי
להמשך במתח עצור, אך לאחר שניות מספר התברר לי כי אין שום
המשך. האיש הזקן ירד מהבמה בלי להוסיף אף מילה. ההתנהלות שלו
כעת היתה הרבה יותר קלילה ורגועה מבדרך אל הבמה, כאילו שסיפור
המשל נתן לו אנרגיה ונעורים חדשים.
והקהל? כרגיל, החלו מלמולים וקולות שקטים בקרב האנשים שישבו
מסביבי ומבט חטוף עליהם הראה שהם מהורהרים עד מאוד ושקועים
במחשבות שונות ומשונות, מנתחים להם את המשל המבריק.
"מה זה צריך להביע?!", קפצה מחשבה צעקנית במוחי שניסתה לאותת
לשאר המערכת למרוד ולברוח מהמועדון הזה כמה שיותר מהר. "זין
על רומן, שייקח מונית! הפלצנות הזאת באמת שעוברת כל גבול!".
בנקודה הזאת היתה הסכמיות רחבה בשלל חלקי מוחי, ואפילו ידי
הימנית תמכה בעניין  בצורת כאפה חזקה של ייאוש שהנחיתה על
מצחי.
כן, אין ספק, שני הסיפורים המשונים, הקהל המהורהר בלי הפסקה
בלי שום סיבה הגיונית הנראית לעין והמשל התמוה והסתום במיוחד,
כל אלה הביאו אותי למסקנה החד משמעית - אין לי מה לחפש במועדון
הפלצני הזה.
מצד שני, לא יכולתי להרשות לעצמי לחשוב שבזבזתי סתם כסף בשביל
להיכנס למועדון הזה, ולכן חשתי חובה בכל זאת לנצל את היותי שם
למטרה מסוימת. הסתכלתי על הקהל המהורהר לעוד מספר שניות, ואז
שוב פניתי להסתכל על הברמן שעמד לו שקוע במחשבותיו, כאילו שהיה
מדובר בתהייה על כל מהות הקיום כולו - בעצם, אולי היה מדובר
בתהייה על כך. את זאת לא יכולתי לדעת.
"אישי הטוב!", אמרתי בקול רם ובטוח כדי לנסות ולהוציא את הברמן
מהעולם הפנימי בו הוא היה שרוי, "אתה יכול בבקשה להביא לי כוס
בירה מרווה?".
הבחור המשיך לעמוד דומם עם עיניו מכווצות ועם הבעה של סימן
שאלה על פרצופו, אך לפתע הוא התנער במעין תנועה מהירה ונעץ את
מבטו ישירות אל תוך עיניי. "ברוכים השבים למציאות", התחשק לי
להגיד לו, אך לא ידעתי איך הומור שכזה היה מתקבל בפניו.
הוא הביט בי מספר שניות בלי להגיד אף מילה. עיניו היו פעורות
לרווחה ופיו היה פתוח קצת, כאילו רצה להגיד לי משהו ולא ידע
איך לנסח את זה. הוא נראה ערני במיוחד משום מה, אך לפתע שוב
נסכה אותו ההבעה המהורהרת שהיתה לו לפני כן, רק שהפעם הוא
עדיין היה מרוכז בי.
-"אתה אומר 'אישי הטוב'", פתאום אמר, "מה ההגדרה שלך
ל'טוב'?".
התבוננתי בברמן אחוז פלצות וניסיתי לחשוב על תגובה מתאימה.
סביר להניח שבכל רגע אחר ההערה הזאת היתה משעשעת אותי, אך לא
אחרי ערב של ייסוריי פלצנות בו התחיל לי כאב ראש שרציתי לסלק
בעזרת העברת קצת אלכוהול דרך מערכת העיכול שלי. זה אולי לא
בריא, אבל זה בטח יותר בריא ממה שהלך במועדון הזה.
-"...וכשאתה אומר 'בירה מרווה'...", המשיך הבחור בשלו, "כיצד
אתה יכול לדעת בוודאות שזו באמת תרווה אותך? האין הצמא האנושי
תמיד קיים לחוויות, ריגושים ואושר?".
כעת, מעל לכל, כבר הייתי משוכנע שבירה אני לא אצליח להשיג
מהברמן, ובטח שלא היגיון. חשק עז עבר בי להכניס אגרוף לראשו של
אותו בחור ולתת לו עוד חומר להרהר עליו בזמן שיהיה מעולף, אך
מכיוון שבכל זאת הייתי בשטח האויב, הברמן נראה גדול וחזק ממני
בהרבה ובנוסף, ואולי הכי חשוב, העובדה שאני פחדן עלוב - כל אלה
גרמו לי לוותר על הרעיון.
בכל זאת, לא יכולתי יותר. הפלצנות היתה בשיאה וחשתי רעד של זעם
עובר בכל גופי. "להירגע", ניסיתי לשכנע את עצמי, אך דבר לא
עזר. התחלתי להתפתל ולגנוח במקום כמו אדם שבטעות הפיל סיגריה
בוערת אל תוך מכנסיו וחשתי שאני על סף טירוף מוחין.
הסתכלתי מסביבי ובכל מקום היו אנשים שניסו לפרש את משמעות המשל
ההוא בצורות יוצאות דופן. האם האריה בעצם מסמל את המשטר של
נאצר בשנות ה-60 והאדם שירה בו את ישראל בזמן מלחמת ששת הימים?
או שמא מדובר פה על מלחמת הקיום האנושית? ומדוע באמת אנו חיים?
ומהי המשמעות של כל זה? ומדוע דווקא שועל ולא ברבור? למה לא
ברבור באמת? ברבור היא חיה יפה ולא יפה לזלזל בה. בכלל לא!
ניערתי את ראשי בהלם וניסיתי להבין מה קרה לי - "אלוהים
אדירים!", הבנתי לפתע, "אני הופך לאחד מהם! מה קורה לי?!".
קמתי מהכיסא עליו ישבתי והתחלתי ללכת לאחור, לכיוון היציאה,
מוקף באנשים מהורהרים מכל צדדי, דבוקים בקדחת הפלצנות, וניסיתי
לאטום את מוחי מכל הניתוחים הסתומים וחסרי המשמעות שהחלו לחדור
כמחטים למוחי.
פתאום, כאשר כבר הייתי סמוך לדלת היציאה, הצלחתי להבחין ברומן,
בקצה המרוחק ממני של המועדון. הוא ישב בתוך הקהל, סמוך לקיר,
והבעה מהורהרת עטתה את פניו. "אני לא מאמין!", נאחזתי
בהלם, "הוא הפך לאחד מהם!".
כעת ידעתי שהמצב חמור. ידעתי שיהיה זה קשה עד בלתי אפשרי
להחזיר את מצבו של רומן מפלצני לנורמאלי. ראיתי את ידו הצובטת
את סנטרו ואת חיוכו הדקיק שהעידו לי שהוא כה שקוע במחשבות על
המשל ועל שני הסיפורים, שכל ניסיון להחזירו למציאות יהיה חסר
טעם. כעת ידעתי שעליי לעשות משהו, אפילו אם יהיה מדובר בצעד
קיצוני.
לקחתי נשימה עמוקה.
"טוב, אין לי ברירה אחרת", אמרתי לעצמי, ורצתי בפתאומיות
לכיוון הבמה מהמקום בו עמדתי. כאשר הגעתי לאזור הבמה קפצתי
עליה בניתור מהיר, ואחרי שרעש הנחיתה שלי על הקרשים התפוגג,
שמתי לב ששוב מלמולי הקהל והרהוריו נדמו כליל. שמחתי על כך
שתשומת ליבם של כולם היו בידיי וחייכתי לרגע, אך עד מהרה שוב
קלטתי את רומן במבטי וראיתי שאף הוא מסתכל במבט מרוכז ופעור
עיניים של ציפייה. "עוד חלק מעדר הפלצנים", חשבתי לעצמי
ואותו רעד של זעם שעבר בי ממספר דקות לפני כן שב ועבר בי.
זינקתי במהרה לכיוון המיקרופון, תפסתי אותו וקירבתי אותו
לפיו.
"עכשיו תשימו לב, כולכם!", התחלתי לצווח והרמתי אצבע מאשימה
אותה נופפתי לכיוון כל הקהל, מימין לשמאל ומשמאל לימין, "אני
נמצא פה רק ערב אחד ואני רוצה להגיד לכם שאתם פשוט בלתי
נסבלים! אתם חבורה של כאילו-אינטלקטואלים ארורים שכל הזמן
מנסה לנתח דברים סתומים וחסרי פשר בדרכים לא קשורות ומטופשות
לשום דבר! אני לא מבין איך אתם מעיזים לקרוא למועדון הזה
מועדון "סטנד-אפ פילוסופיה" כשהמועדון הזה עוסק בכל דבר חוץ
מפילוסופיה - אהבת החכמה! אין לכם שום בושה?! אתם חבורה של...
של...", לרגע עצרתי, תקוע בלהט הרגשות שלי, וניסיתי לחשוב על
מילים מתאימות. שקט גמור אפף את המועדון בשנייה שלא אמרתי שום
דבר ולרגע חשבתי פשוט להפסיק לדבר, אבל הייתי חייב להמשיך,
"...של דגנרטים עלובים, מפגרים! זה מה שאתם. כל כך מנסים למצוא
עומק ולחפור בדברים הכי מובנים מאליו שזה עצוב! למה לעשות את
זה?! למה?! לכל הרוחות! תהיו קצת הגיוניים ותפסיקו עם
הניתוחים המיותרים שלכם לכל דבר!!!".
וזהו.
הפסקתי לדבר.
שתיקה אפפה את המועדון.
ירדתי מהבמה בשקט, בחשש משהו שמישהו מהקהל יקום ממקומו ויחליט
לשבור עליי כיסא אחרי ההעלבות הנוראות שפלטתי, בעצם, על כל אחד
ואחד מהם. עברתי באיטיות ליד הקהל, מתבונן בסקרנות, אך גם
בפחד, על כל האנשים שישבו להם מול הבמה, וראיתי שהם התאגדו להם
בקבוצות, יושבים ביחד ומדברים זה עם זה, פה ושם מגניבים לעברי
מבט סמוי, אך עד מהרה חוזרים אל חבריהם ומשוחחים איתם בקול שקט
שלא הגיע לאוזניי, כנראה בכוונה.
"הם בטח מתכננים דרך לנקום בי", מחשבה מחרידה חלפה במוחי,
"זהו זה. ברגע שאני אהיה בו הכי פחות מוכן, הם יקפצו עליי,
כולם, בבת אחת ויתחילו להרביץ לי בתורות עד שאני אראה כמו
חתיכת סלאמי אכולה". תחושה של צמרמורת עזה חלפה בגופי וחשתי
אגלי זיעה שמתחילים לנטוף ממצחי. פתאום חשתי חרטה עד כדי בחילה
על התפרצות הזעם המטופשת שלי ועל כך שעליתי על הבמה, אך הבנתי
שזה, מן הסתם, מאוחר מדי.
האיש הזקן והקטן שסיפר את המשל ישב בראש אחד מהשולחנות בקדמת
המועדון, ממש מול הבמה, ויכולתי לראות שהוא נועץ בי ללא הפסקה
את עיניו המכווצות בעוד ששאר האנשים שישבו עמו בשולחן הוסיפו
לדבר איתו בשקט. גם הם, יכולתי לשים לב, מסתכלים עליי מפעם
לפעם במבט מוזר, אך רק אותו ישיש הוסיף להסתכל עליי בלי שום
הפסקה.
התחלתי לשים לב שלאותו איש זקן יש בעצם מעמד של מנהיגות
במועדון ותחושת בטן אמרה לי שברגע שהוא רק יניף את ידו הקטנה
והמקומטת לכיווני, לפתע המון האדם שישב בקהל יסתער לכיווני עם
קלשונות, לפידים ושנאה יוקדת. אמנם לפי הסיפור הראשון ששמעתי
באותו ערב ידעתי שלא מומלץ להסתמך על תחושות בטן, אך עדיין,
הנחתי שהמעט שאני יכול לעשות זה ללכת אל אותו ישיש ולהתנצל
בפניו על המעשה הנלוז שלי.
התקרבתי אל השולחן של האיש בצעדים קטנים ועם ראש מושפל, וכאשר
הרמתי אותו ראיתי שאני נמצא ממש במרחק של סנטימטרים ספורים
מהזקן עצמו. עיניו הקטנות היו נעוצות בי במעין מבט משתאה
ואצבעו היתה מורמת לכיווני במעין מחווה לא מובנת. "האם זו דרך
התנהגות של זקני השבט במקום הזה לפני שהם מצווים על חיסול
קורבנותיהם?", תהיתי לעצמי ובלעתי את רוקי. ניסיתי לפתוח את
פי ולהתחיל להתנצל, אך הזקן הקדים אותי.
-"אדוני היקר", אמר בקולו המחוספס, "עליי להבין דבר קטן,
ברשותך".
נעמדתי ליד האיש וחיכיתי בקוצר רוח לגזר הדין. לא נשמעה נימה
של ציניות בקולו, אך הנחתי שכל זה מהווה רק הקדמה מנומסת
לבאות. היתה נדמה לי שראיתי את אחד מהאנשים שישבו לידו כבר
אוחז בכוח במשענת הכיסא שלו, מוכן לקום, להרים אותו ולארגן
פגישה מהירה בינו לבין ראשי החלש.
-"כשאתה קורא לנו חבורה של דגנרטים עלובים", המשיך הזקן עם
מעין חצי חיוך מעוות על פניו שגרם לי לבלוע את רוקי שוב ולפניי
להחוויר, "כיצד אתה יכול לשייך את כולנו כחבורה אחת ששווה
בדגנרטיות והעליבות שלה? והאם העליבות והדגנרטיות מתקשרות זו
בזו או שמא מדובר על כל אחת בנפרד? והאם בכך שקשרת את כולנו
כחבורה זה מעיד על תמיכה ברעיון הסוציאליסטי שבו עסק קרל מרקס
בכתביו? ואולי... ", הפסיק הזקן לפתע ושוב שתק ורק הוסיף להביט
בי כמו מקודם, במעין הבעה של תמימות מהורהרת על פניו.
פערתי את פי בתימהון ושפשפתי את עיניי בפליאה מופגנת. כאשר
הסתכלתי כעת על שאר האנשים שישבו ליד הזקן באותו שולחן ראיתי
שכולם מהנהנים בהסכמה נלהבת עם דבריו. הנחתי שסקירה חפוזה של
שאר הקהל, כולל רומן, היתה מניבה תוצאות דומות.
-"כן, בדיוק לזה התכוונתי", השבתי עם חיוך דקיק על שפתיי, ועד
מהרה קיבלתי שטף של מחיאות כפיים דקיקות מכל יושבי השולחן
ובעיקר מהזקן שהתלהב לשמוע שיש בהרהוריו מידה מסוימת של תובנה.
"נו, לפחות שהוא יהנה", חשבתי לעצמי.
התחלתי ללכת באיטיות, בהתחלה, לכיוון דלת היציאה, אך אחרי
הסתכלות נוספת לכיוון הקהל בה קלטתי עוד אנשים בעלי מראה
מהורהר שחשבו, כנראה, על הדברים שאמרתי ומלמלו ללא הרף מלמולים
סתומים מילים כמו "משמעות" תוך גירוד מצחם, הליכתי הפכה לריצה
אחוזת טירוף שלא הסתיימה עד שלא הייתי כבר יותר ממאה מטרים
הרחק מהמועדון הזה.
הם לא הבינו כלום, חבורת פלצנים ארורה.