האקסית שלי לא אוהבת אותי יותר. זה די הגיוני בסך הכל, קצת כמו
לכובע שלי שלוש פינות: "לולא האקסית שלי לא אהבה אותי יותר, לא
הייתה זאת האקסית שלי". בכלל הרעיון הזה של אקסית זה דבר מעצבן
- למה אקסית? כאילו שמת עליה איקס? ומה אם היא שמה עלייך איקס
בכלל? נכון אתה תהיה האקס שלה, זכית בכך ביושר - אבל היא בכלל
בכלל לא האקסית שלך! אולי היא מישהיא שאתה עדיין אוהב אלף אלף
ולא איזה אות נשכחת במורד האלפאבית האנגלי. אבל בשם הפמיניזם,
בשם ההדדיות - אלה שנות האלפיים ואתה חייב להיות פוסט-מודרניסט
- לא? אז גם היא אקסית, ונראה אותך אומר משהו על זה וישר
קופצות עלייך 1000 יעל דייניות שעשו כבר סטאז' עם ערבים
ג'ינגי'ם אז תזהר. ולא שכל או רק הערבים ג'ינג'ים. אצל החתולים
זה יותר גרוע.

כבר בשם שלה היית צריך לדעת שתיפול. קראו לה ליאת. לי-את?
אילוזיה, חיזיון תעתועים, Now you see it, now you don't. תארו
לכם שכל פעם שהייתם צריכים לפנות למישהוא זה היה עם סימן שאלה.
נניח, "אבא, יש לך כסף בשבילי?" ולא אחרי הבשבילי כמו
אופרטיוניסט-טיפש-עשרה-רודף-מותגים מן השורה, אלא אחרי אבא?
וזה מתסכל במיוחד אם אימא לא זוכרת מה קרה בדיוק בלילה הזה שבו
נוצרת.

נפגשנו בלונדון. חלק אומרים "יו, כמה רומנטי...", והלא-מסופקים
(עד עכשיו אני לא יודע אם ליאת ממיסדי הקבוצה הזו, סתם גרופית,
או שנפלה על הבחור הלא מספק - אני?) ודאי חושבים "תשמע, תראה -
נחמד - אבל אין כמו פארי" (את הזין הם תמיד שוכחים תקוע באיזה
חור הפריזאים האלו - אפשר להבין אותן כשרואים את ז'וליאט בינוש
בשוקולד). בבושת פנים כמעט אני נאלץ להודות שזה היה בחוף ימה
של ת"א, בצפון הטיילת, מסעדה בשם לונדון. קור אנגלי היה שם
בפגישה הראשונה, וגם מילקשייקים או פרישייקים, וגם התלבטויות
שבישרו גל שלם של התלבטויות ואדווה של מיני החלטות שילוו אותם
חמש שנים. מי שחושב שבחירת מילקשייק זה דבר טריויאלי - בוא
לקבל ממני חיבוק, ואח"כ לקבל שיעור. דובר באומנות קונספטואלית
בתל-אביב. צורת ביטוי עצמי נכחדת שהעולם המערבי עוד לא חקר עד
הסוף. אנתרופולוגים נוסעים אולי לכל פינה בכדור הארץ, אבל
כדורי גלידה באים בהמון טעמים, ויש גם על בסיס מים וחלב, ועוד
לא נגענו בשלל פרות בהם נתברכה ארצנו (מזל שכל עונה חלק מחוץ
לתפריט - שמתם לב שזה תמיד החלק שאתם רציתם?) היא לא היתה
הראשונה שלי, אבל זה הרגיש ככה. כבר מהפגישה הזו הרחתי את
הניחוח האירופאי שלה. לונדון.

איפה נפרדנו אני לא זוכר. זה כמו לבקש מכם לזכור למי אמרתם
שלום בעשור האחרון. מלאן ת'לאפים. נפרדנו כל רגע, כל הזמן. כל
פעם שהסתרנו אחד מהשני כמה אנחנו פגיעים, כל פעם ששיחקנו
במתנחלים ופלשתינים וניהלנו מלחמות-חינם על פיסת שום-דבר
שקראנו לה חופש או עצמאות, כל פעם שלא ויתרנו על זכותנו לא
לותר. אז ליאת ויתרה לי כשויתרה עלי, ואני ויתרתי על אהבת האמת
האחת שכל אדם זכאי לה עפ"י חוק. עכשיו אני מחכה לכנסת הזו,
שתחוקק את חוק ההזדמנות השנייה. ולשים את מבטחך בפוליטיקאים,
זה כמו לחשוב שדמוקרטיה היא צורת ממשל שבאה לקדם מטרות
משותפות. אופס.

אולי גם זוגיות נולדה כדי לקדם מטרות משותפות של גידול ילדים
והקמת משפחה - מסתבר שקרלסברג אולי בירה טובה, אבל בשביל לזיין
את המדריך טיולים מדרום אמריקה, תיירים מסיני, או את האח של
דריקס, לא צריך משפחה! בעצם, אולי זה אפילו קצת מפריע. כשהחופש
שלך בא על חשבון האושר של מישהו אחר, אז האושר שלך לא יוכל
להיות חופשי יותר - הוא ישאר כלוא בין רגשות אשמה, ועכבות
משוחררות. עכבה משוחררת לא תוחזר, אבל היא יכולה לעשות הרבה
בלאגאן.

אני סלחתי על הכל, פרט אולי לדבר אחד: הרעות. כמו לרבין,  אם
אין רעות - כל הכנות המזוייפת, ההתחסדות הנאו-אמריקקית,
הנאמנות הזמנית מתוך נוחות; לא שווים כקליפת הבצל, שמצידה עוד
שווה חצי מזו של השום. מי שלא ישר עם עצמו, קשה לא להיות ישר
עם אחרים. אבל גם על כביש הסרגל יש תאונות, והנה יצא המרצע
מפיה של ליאת: "אנחנו לא מתאימים"; "אני כבר לא אוהבת אותך
יותר"; והכי פוגע "עם X אני מרגישה הרבה יותר מאשר עם האקס
שלי, כבר חשבתי שזה לא יקרה לי". הרווחתי יושר, במחיר צנוע של
אובדן בת-השחוק, הכבוד העצמי (ואלוהים עדי כמה התעללתי בו),
והיכולת לקיים את שיגרת החיים העלובה שהעניק לנו בנדיבות רבה
מר בורא.

האקסית שלי לא אוהבת אותי יותר. זה די הגיוני בסך הכל. הגיוני
כמו הטלפון אחרי הפגישה הראשונה ההיא "היה נחמד, אבל אני לא
בטוח/ה שאנחנו מתאימים". של מי השורה הזו לעזאזל, ולמה דרו
קארי לא שתל אותה לתוך השיחה ההיא - הוא שותל בתוכניות שלו
חומר יותר לעוס ממילא. צריך לדעת גם לגמור, בזמן...

2002