כבר שבועיים שאני בחווה של סבא. החופש הגדול בעיצומו השמיים
תכולים והשמש שוזרת אותם בזהב. כל יום בשעות הצהריים אני
מתיישב לי עם הסנדוויץ על אחד הגדרות שמקיפות את הסוסים. אני
נהנה להתבונן בהם ובזנבותיהם האציליים. אני אוהב את כולם: את
הלבנים המנוקדים ואת השחורים האציליים. אני מכיר את כולם
בשמותיהם והם כמובן מכירים אותי. אבל בתוך כל השמחה הכפרית
השלוה הזו התרחש לא מזמן גם סיפור עצוב, עצוב מאד.

זמן מועט לפני שהגעתי לכאן גנבו לסבא את פגסוס - הסוס השחור
עם הכתם ליד האף. הסוס הזה היה הבן האנרגטי של רוזה, זקנת
השבט. הוא היה סוס מפונק ועליז ונהג להתחכך עם ידידיו הסוסים,
וביחוד הסייחות. סבא היה מאד עצוב ומעוצבן מכך. והנה בוקר אחד
מופיע אצל סבא שוטר כשהוא מוביל אחריו סוס חום. זה היה פגסוס
בשינוי אדרת. הגנב שניסה להסתיר את הגניבה צבע את פגסוס. סבא
היה צריך לבחון את הסוס באופן יסודי וממושך כדי לדעת האם אכן
מדובר בסוס שלו ואולי המבט, התשוש והמאושר לשוב הביתה, בעיניו
של הסוס היו הגורם המכריע את הכף.

כמה שמח פגסוס לשוב לידידיו הישנים וכמה שמחתי אני לקראת
הפגישה איתו.  כלכך אהבתי אותו. ידעתי שיהיה לי עם מי להשתובב.
כששמעתי שנגנב הסתגרתי בחדרי ובכיתי שעות וכשנודע שנמצא
התחלתי סופר את  השעות והדקות לנסיעה לסבא.

כשהגעתי, לאחר הנשיקות והחיבוקים, רצתי למרעה של הסוסים קורא
בצהלה "פגסוס פגסוס..."  - ואולם הפעם אף סוס לא צהל לעברי
בשובבות האופיינית. בחנתי את המרעה תוך ליטוף אפיהם של הסוסים
שבאו לברכני. לא ראיתי שום פגסוס. לעומת זאת, בחלק המרוחק,
המיובש של המרעה עמד סוס חום צנום בראש מורכן, עגום מבט. מרוחק
מכל שאר הסוסים. מכונס בעצמו. "פגסוס... " ניסיתי שנית בחוסר
תקוה. סבא, ששמע את הקריאות, הופיע וחיבק אותי בהצביעו על הסוס
החום העגמומי. "זהו פגסוס" אמר. הוא סיפר לי על הצביעה.
"ברגעים הראשונים הוא היה מאושר לשוב אלינו אבל במהרה הפך מאד
מדוכדך. הוא בקושי אוכל ואינו מתקרב לשאר הסוסים. אני מודאג.
אם מצבו לא ישתפר עד מחר אקרא לוטרינר".  הבנתי את המשמעות
האפשרית של ביקור הוטרינר. זה קרה כבר בעבר עם אזופוס - שהיה
זקן מכדי לאכל די צרכו. אם לא תימצא סיבה ברורה ישנו סיכוי
סביר שהווטרינר יחליט להרדים את פגסוס. זה עדיף מסבל ממושך של
גוויעה מרעב. סבא חיבק אותי חזק ממושכות ואז הניח לי להתמודד
עם החדשות העצובות. "פגסוס, למה?" לחשתי בין דמעותי.

ישבתי לי שם על הגדר, סנטרי בין ידי ובהיתי בו. הוא כמעט לא
זז. זנבו ,שתמיד התנופף בגאווה, טיאטא את האדמה הצחיחה. מבטו
היה שקוע פנימה, אטום לעולם מסביבו. אף סוס לא נגש אליו ולו
לרחרוח מנומס.  "מה קרה לך פגסוס? סבא סיפר לי שכלכך שמחת
לחזור הביתה?  פגסוס שלי..."  רציתי לגשת אליו אבל פחדתי. הוא
היה כלכך שונה מהפגסוס שהכרתי.

השמש כבר החלה במסעה אל האופק וצללי הסוסים על אדמת המרעה הלכו
והתארכו, מוסיפים לאוירה העגומה. ופגסוס עודנו ניצב שפוף
במרחק. לא יכולתי להחיל יותר את העצב, ירדתי מהגדר ופסעתי
בצעדים מדודים וחוששים אל פגסוס, זוכר איך הייתי רץ אליו
בידיים פרוסות לצדדים ואיך היה מקפץ לעברי בזנבו המנופנף
למרומים. עתה אני מתקרב אליו כמו אל זר...   ולפתע הבנתי הכל.
את גודל העצב ואת הסיבה לו.  סבא הרי סיפר עד כמה מאושר היה
פגסוס לשוב הביתה ולפגוש את כל ידידי נפשו. אבל משהו בפגסוס
היה שונה לאחר הגנבה. הוא הפך לסוס חום.  הסוסים האחרים לא
זיהו אותו. הם לא הבינו מי הוא הזר החצוף והנועז המתקרב אליהם
בפרעות שובבה לברכם לשלום. התנהגותו היתה תמהונית. כך לא מתנהג
זר. דמיינתי כיצד הסוסות מיהרו להרחיק את סייחיהן. כל סוס דהר
הלאה מפגסוס בכל פעם שהתקרב בצהלה. פגסוס נדהם, הוא לא ציפה
לתגובה כה קרירה ומסתייגת מאלה שכה אהב, שכל לילה רווי געגועים
בשבי חלם על הפגישה המחודשת עמם.  הנדוי היה קשה מנשוא והתמהון
צורב. הוא לא היה יכול להבין משום שהוא היה הסוס היחיד שלא ידע
שהפך לחום. הרי לא יכול היה להביט בעצמו. הצורך לחזור לחבריו
בער בו והוא שעט שוב ושוב לעברם - 'זה אני פגסוס' ניסה לומר
להם. כל חזרה על נסיון ההתקרבות הגדילה את הנידוי. הסוסים לא
היו מעוניינים במטרד התמהוני הזה. עד מהרה הפך את פגסוס למריר.
הגעגוע דחף בו לנסות שוב ושוב לשוב לחבריו הישנים אבל ההתנסות
החוזרת למדה אותו שזה חסר תקוה. בסופו של דבר כלו כוחות נפשו
המיותמת. נעלמו שאריות החדוה והתקוה ופסה המשמעות.

רוח קרירה החלה נושבת בי הערביים. עמדתי כפסע לפניו. פגסוס
כאילו לא חש בי. עמד שמוט צואר במבט מזוגג וקפוא. הנחתי ידי על
גוו. עורו הצטמרר. לטפתי את צוארו והבטתי בעיניו. עצב אינסופי
החל להתהוות בהן. שני חורים שחורים. סוסים אינם בוכים. אבל אני
כן. חיבקתי אותו בחזקה. חשתי את המאבק בתוכו בין חוסר אמון
לבין געגוע עז. חשבתי על הסוסים האחרים. אני בטוח שהוא גם חשב.
שנינו הבנו שהם לעולם לא יבינו. הרי הם בסך הכל סוסים. וסוסים
לא מבינים גם אם מסבירים להם.

הלילה ירד. הצרצרים מלאו את המרעה בצרצור עליז. ואני עמדתי
חובק את פגסוס בחוזקה. סבא בא לקחת אותי אל תוך הבית. נשקתי
לאפו של פגסוס ממושכות. הייתי מותש ונתתי לסבא להוליך אותי
הביתה. מבטו של פגסוס ליוה אותי בי בעיניים עגומות.

ואני ידעתי שלמחרת סבא יקרא לוטרינר.