עשינו היום מסיבת ענק, בבית של דיקי. היא התחילה בתשע, עשר
בבוקר. קצת מוקדם בשביל מסיבה, נו מילא. כל החבר'ה באו. אפילו
איילת, וגיורא השיגו שחרור מהצבא, וגם רות, ונעמה. ומורצ'ו
עשתה את כל הדרך מרמת הגולן בשביל להגיע, וכמובן שזה אומר שגם
יקיר היה שם. שמעון, אודי, שרון, מיכל, שני, איילת, חן, הילה,
כולם!

היה המון אוכל, ושתייה, ואלכהול בשפע, ובפעם הראשונה שאני
זוכרת לפחות, אף אחד לא אמר מילה כשביקשו ממנו להביא משהו,
להפך, כולם שאלו מה להביא, וכל הזמן רצו להביא עוד.  וקרה שם
משהו אפילו יותר מדהים, פתאום, כולם היו חברים של כולם. כולם
דיברו עם כולם. כל הויכוחים והחיכוכים הישנים נמחקו. לא היו
כעסים וטינות באוויר. כולם אהבו את כולם.

במבט ראשון, כשנכנסתי לחדר, זה היה נראה כמו אחד האפטרים,
המופלאים, המפורסמים של דיקי. אלה שכולם ברוקי מדברים עליהם,
ומצפים להם. אחד האפטרים הנוסטלגיים האלה, שאף אחד לא יישכח,
וזה לא מפתיע, הרי היו שם כל האנשים הקבועים של הקהילה, או
לפחות, כמעט כולם.

אבל משהו, משהו היה חסר שם. כמו חלל, שאף אחד מהאנשים שם לא
הצליח למלא. אתה היית החלל הזה רן. לא היית שם, ואתה כבר גם לא
תהיה.

ומבט טיפה יותר בוחן על הפנים של האנשים שם הראה שזו לא מסיבה,
ובטח שלא אפטר.  במבט מעט בוחן על פני האנשים אפשר היה לראות
עיניים נפוחות, אפים אדומים, פנים שבורים, ומוכי יגון. אנשים
מותשים, אחרי לילה ארוך של התרוצצויות, ללא שינה. אנשים, שכל
העולם שהם הכירו התמוטט לפני מספר דקות, או שעות.

וכשמישהו חדש נכנס לחדר, כולם ניגשו אליו, וחיבקו אותו. לא
החיבוקים הנלהבים והשמחים שנותנים בד"כ, אלה היו חיבוקים מלאי
כאב. חיבוקים של אנשים שמנסים להאחז אחד בשני, ולא לטבוע.
כל חיבוק נמשך דקה, שתיים, לפעמים יותר. ניסיון לבטא רגשות,
שאין מילים שיכולות לתאר אותם.
אחרי זה, התישבנו חזרה. נשענים אחד על השני, מחזיקים ידים,
מתחבקים. חלק שותים, מישהי ישבה מעלעלת בעיתון, קוראת את
הכותרות על הפיגוע. מדי פעם מישהו נשבר, מתחיל לבכות, וכולם
ניסו לתמוך בו.

מתישהו כמה אנשים הביאו כמה נרות נשמה. הדליקו אחד בכניסה
לבית. עוד שלושה שמנו במטבח. גזרנו תמונה שלך, שהדפסנו מהמחשב.
זו הייתה תמונה שלך ושל שמעון, ולהפריד את שניכם, היה כל כך
קשה. כתבנו למטה יהי זכרו ברוך, ושמנו אותה ליד הנרות.

התרכזנו כולנו במטבח, ונתנו לדיקי, שמעון וענבל להדליק את
הנרות. דיקי התחיל, הוא אמר כמה מילים, והתחיל לבכות, והוא לא
היה היחיד. אחד אחרי השניה כולם נשברו. באותה נקודה לא היה אחד
שלא בכה. לכמה דקות כולנו קלטנו במה באמת מדובר.  שאתה באמת
מת, ושזו לא סתם מתיחה גרועה, שתגמר עוד שתי דקות כשתיכנס
ותצחק על כולנו.  בנרות, ובמילים שכל אחד אמר,  היה משהו אמיתי
כזה, סופני.
שמעון, שמעון שתמיד צוחק, שאף פעם לא מדוכא או עצוב, בכה כמו
ילד, ושרון, נאחז במיכלי, בכה גם הוא. ואז מישהו אמר איזה משהו
מצחיק, וכולנו התנערנו, וחזרנו לעשות עבודה נפלאה במלאכת
ההדחקה.

אחרי המסיבה, כשדיקי היה צריך ללכת לשיעור, החלטנו גם לעשות
טיול קצר, לטיילת, לראות את הים בשקיעה. הנוף היפה של הים,
והצבעים המדהימים של השמים.  הגענו למייק'ס פלייס, כאילו
במקרה, כבר משפצים שם. עולם כמנהגו נוהג.
עמדנו ממול, ובהיינו במקום. המקום בו העברת את השניות האחרונות
של חייך. עמדתי עם תומר. גם הוא היה שם, רק שלו שיחק המזל,
והוא בסדר, לפחות עד כמה בסדר שאפשר להיות. הוא תיאר לי
תמונות, וריחות וקולות מאתמול בערב. שהשתלבו עם התמונות שכל כך
התרגלנו לראות על מסכי הטלוויזיה בשנים האחרונות, והתיאורים
שקראנו בעיתונים. רק שהפעם חלק מאיתנו היה שם, מישהו משלנו מת
שם, וזה נהייה אמיתי, קרוב.

אח"כ עמדנו אני, תומר, מיכאל, שירה ונעמה ביחד, בחיבוק קבוצתי,
בכי משותף.  מחזיקים אחד את השניה הכי חזק שרק אפשר.

התיישבנו מול הגל-עד הקטן שהוקם שם. פרחים ונרות כבר היו שם לא
מעט. הדלקנו כמה. כתבנו כמה מילים על קרש שהונח שם, ושוב
בכינו. נעמה התחילה לשיר בשקט את "לבכות לך", ובקול שקט
הצטרפנו אלייה, ותוך כדי השיר הדמעות זולגות. שרנו עוד כמה
שירים, דיברנו קצת.

צלמי טלוויזיה וכתבי עיתונות מקיפים אותנו. מצלמים, שואלים,
מסתכלים. קבוצת בני נוער ממועצת התלמידים הארצית באו ורצו
להניח דגל ישראל עם כמה מילים שם. לא הסכמנו. אמרנו שזה לא
מכבד את זכרך, ואחד מהם שטען שמתת למען המדינה, ספג את כל
העצבים, והתסכול שהצטברו בנו לאורך כל היום הארוך.

הלכנו לשבת ולשתות קפה בבית מלון בסביבה. מנסים להרגע קצת.
ישבנו ותכננו מה נעשה לזכרך. ספרים, מופעים, סרט. כשרובינו
בכלל עוד לא עיכל את זה שאתה איננו.

חזרנו אל דיקי. מסיבת הענק מהבוקר הצטמצמה לכמה אנשים תשושים,
שצופים בסרטונים שאתה מופיע בהם בטלוויזיה.

זמן קצר אחרי זה גם הקבוצה הזאת התפזרה. דיקי נסע אל שמעון,
ואנחנו לבתים, לנסות לישון קצת, לקראת היום הקשה שמצפה לנו
מחר.

ואני כהרגלי בקודש, לא יכולה לישון, אז אני מנסה לכתוב קצת,
אולי זה מה שייקל קצת את הכאב. בינתיים, זה לא ממש עובד.

רן, אומרים שכשהמלאכים בוכים בעולם אחר אז בעולם הזה עצוב לנו
יותר,  אבל היום, היום המלאכים בטוח לא בוכים. היום המלאכים
בטח מתגלגלים מצחוק, כי אתה איתם, וזה לא יכול להיות אחרת. אז
למה, למה כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לבכות? למה כואב לנו כל
כך?

רן, כל כך הרבה אנשים חיבקתי היום. אבל אף אחד מהם לא נתן לי
את החיבוק שלך, ואני עדיין מחכה לו.

רן, אני מתגעגעת אלייך, ואוהבת אותך.

ליהי.



הסיפור מוקדש לזכרו של רן ברון,
איש יקר, ויוצר נפלא, שנהרג בפיגוע במייק'ס פלייס בת"א,
ב-30.4.03.