השמש היוקדת טופחת על פניי בעוד שאני הולך אל עבר השקיעה
המיוחלת.
אני נוסע אל החופש.
הרגע יצאתי מלשכת הגיוס, חיוך של כיבוש על פניי. הצלחתי
להשתחרר מהצבא. להשתחרר על סעיף נפשי.

זה מפליא אותי מעט, אני מודה, באיזו קלות אפשר "לעבוד" על
הצבא.
אך אפשר להבין זאת, הרי הצבא, אין הוא אלא אגד של אנשים
מושפעים מן החברה, שנועדו לשרת את החברה ולהחדיר לחברה את
המושגים הבסיסיים של החברה, והחברה כאמור מטומטמת, אז אין זה
פלא שהצלחתי להתחמק בכזאת קלות. בהינף אצבע ממש.

הסתכלתי אחורה וראיתי את אחד הנערים שהיו איתי בבית-הספר מסתכל
בי במבט כעוס. הוא היה דבוק בצורה עיוורת כל כך שהצבא טוב
ומועיל, שהוא היה אטום לגמרי לדעות אחרות, ומכאן שהוא גם לא
הסכים עם סרבנות גיוס. הוא היה, בקיצור נמרץ, מושפע. הוא תעב
אותי כבר זמן רב בשל כך, ואני גם לא חיבבתי אותו במיוחד, אך לא
נתתי לזה להפריע לי.

אני עוצר ליד בית, גבוה קומה, די יפה אך צבוע בלבן נדוש. צפירה
מחרישת אוזניים יוצאת מהמכונית שלי, ומפלחת את האוויר.
נשמעת צעקה מפנים הבית. צעקה של אדם קשיש. בטח הפרעתי לזקן
הארור. אחרי שניות ספורות יצאה מדלת הבית הססגונית נערה, בת
כ-18, בלונדינית, נמוכה במקצת, עם תיק טיולים גדול ומנופח. היא
בירכה אותי לשלום ונכנסה אל המכונית לאחר ששמה את ציודה בתא
המטען.
המשכתי לנסוע, תוך שאני נותן לאוויר הצח שנכנס מהחלון לחלוף
מעליי ביעף. משב הרוח הקליל הזכיר לי את החופש המיוחל שהשגתי.
הסירוב לגיוס שהוסווה ע"י שיגעון. גיחכתי.

אני אינני צבוע, אל תבינו אותי לא נכון. ה"שיגעון" שלי הוא לא
מפוברק. האנשים שאיתם שוחחתי, כך נוכחתי לגלות, גם הם מושפעים
מהחברה, כמו ששיערתי מלכתחילה. אמרתי להם את דעותיי האמיתיות.
דעות רציונליות לגמרי, אם הם רק היו טורחים לחשוב עליהן, אך
מפאת האובססיביות לצדקנות החברה וההמון, הם ראו בי כאדם משוגע
שאסור לו לשרת בצבא. הכל בגלל האמת. האמת שאיתה הם אכן לא
יכולים להתמודד, כי זה יפריע למהלך ההתכחשות שלהם. זה יפריע
לעולם המושלם,  והאשלייתי אם יורשה לי להוסיף, לקחת פיקוד
עליהם.
העולם שהם כה רוצים בו, אך אינם מבינים שזה רק מסך ערפל
מהמציאות.

אחרי כמה דקות הגעתי לבית נוסף, גם הוא גבוה קומה, אך צבעו
מדובלל מחום השמש שהכה בו במשך שנים. אותה צפירה חוזרת ונשמעת,
ותוך שניות ספורות, כמו אצן שחיכה בדריכות לאות תחילת הריצה,
יצא אדם, כחוש למראה, במכנס שחור קצר, גם הוא בן כ-18, כמו הבת
שעתה ישבה לידי במושב. הוא לא טרח לומר שלום, אלא נכנס אל
המכונית לאחר שדחס את תרמילו במכונית לאחר שראה שתא המטען מלא
מציודי וציוד הנערה.

מדבר יהודה היה יעודנו.
טיול בלב המדבר, בשקט הכמעט על טבעי בשביל האדם המודרני,
בקרירות הלילית ובחום הנועז של היום. הסתגלות בלתי נלאית של
החיות הסובבות, שמתאימות את עצמן לטבע.
כמה מוזר שאנו חשים חובה לשנות את הטבע אלינו.
אכן רוב הסיכויים הם שמדבר, או שממה ליתר דיוק, תיווצר אם
הציוויליזציה לא תחדל, כך נראה, ממאמציה להשמיד את עצמה ולהרוס
את הטבע, במסווה של קידום טכנולוגי.

הרצון המשווע לכח בלתי פוסק הוא שגורם להם לחקור. הכל בשביל
פרסום. הכל בשביל התייחסות וקריאת שמם ביראת כבוד. אז, ורק אז
מנוחה תשקוט בליבם, על כן שהם השיגו את הכבוד שהם היו זקוקים
לו בחיים הללו, ושלימדו אותם שהם אמורים לקבל. הם מימשו את
יעודם, או כך הם מאמינים.
בגלל שהם מסנוורים כל כך ממימוש רצונם החקוק בהם מחינוך החברה
הבלתי פוסק, הם לא שמים את ליבם על שהם חלק מן ההמון שמחריב את
כדור הארץ. החלק היותר פעיל בהריסת העולם שלנו. הכל בשביל
תהילה זמנית.

הגענו למעוז חפצנו בסביבות השעה 17:00. הדרך הסלולה כבר נעלמה
מלפני שעה ארוכה, והטבע היה מדריכנו היחיד למציאת דרכנו חזרה
הביתה. הכוכבים החלו לעלות, אך משום מה סירבו בתוקף במשך זמן
מה לתפוס את מקומם בשמיים. התחלנו לפרוק את ציודנו ולארגן מחנה
ללילה.

היה זה לילה שומם וריקני. שום דבר לא מילא את האופק חוץ
מכוכבים ופסגות על גבי פסגות של הרים בלתי נגמרים במרחקים של
המדבר. מסביב למדורה שהדלקנו, שלהבותיה החמות נראו ממרחקים,
ישבו עתה שני אנשים. אני וחברי אריאל. הנערה, ששמה היה קרן,
הסתובבה בין השטח השומם של המדבר.

למרות החופש האין סופי שאפף אותנו, משהו ברקע של המדבר כבל לנו
את השמחה.
אולי זאת הייתה המחשבה שבמדבר, אין תנאי חיים, ושום אדם לא
יכול לשרוד בו.
ניערנו ראשנו לשלילה. אין זה אומר שרק בגלל שהאדם השמן והעצלן
של ימינו איננו יכול להסתגל לתנאי מדבר, אלא רק לכורסת
הטלוויזיה שקנה אחרי עבודה "מאמצת" בתור מתכנת בחברת היי-טק,
המדבר הוא קטלני.

קרן, בזמן דיבורנו חזרה מטיולה, והתיישבה בנחת על סלע בקרבת
מקום למדורה.
היא נטלה סיר והחלה לפקד עלינו להכין דברי מאכל לבישול בזמן
שהיא עשתה את ההכנות. "חסל סדר השוביניזם" חשבתי. אחרי האוכל
כל אחד פנה לעיסוקיו הוא. לאחר כמה דקות בלבד נכנסנו כולנו
לתוך שקי השינה שלנו. לא היה הרבה מה לעשות.

המדבר, כך התברר לנו כעת, איננו קטלני כמו שחשבנו. או כמו
שלימדו אותנו לחשוב.
הסתכלתי פעם נוספת על רקע המדבר. על החולות, ההרים והשמיים.
השממה, שלא מכבר חשבתי אותה לדבר איום ומדכא, נראתה עכשיו
כשוקקת חיים. המדבר התגלה כדבר מרתק, ובמשך זמן מה הבטתי
בסביבתי בעניין רב. לאחר מכן הלכתי לישון.
מצאתי שהאבנים שהיו תחתיי לא הפריעו למנוחתי כאשר התעוררתי
בבוקר למחרת מהקור הנושף בעורפי. מסתבר היה שחבריי הקדימו קום
לפניי והחלו בהכנות לארוחת הבוקר. מהדלקת המדורה שנכבתה בלילה
המאוחר, ועד לחתיכת הירקות להכנת סלט.

נרתמתי לעזרה כאשר התעוררתי לגמרי. זה לא היה קשה במיוחד בגלל
היום הקר שהכה על פניי ולא נתן לי להירדם. זה היה יום קודר
מאוד, ומעורפל עוד יותר.
לאחר ארוחת הבוקר התכונן כל אחד לתחילת המסע הרגלי.

יצאנו כשהשמש כבר הפציעה במעלה השמיים וקרני האור נהפכו ליותר
ויותר חמות.
עברנו מעל ומעבר למה שציפינו, ההרים נראו יותר יפים, כך הסתבר,
שאתה עומד עליהם ומשקיף על האופק הבלתי נגמר. רוח חמה נשבה
ממערב על גופנו ונתנה לנו שביב רגיעה וקרירות בתוך היום הלוהט.
בדרך מצאנו גבעה נמוכה שמבצבצת מתוכה מערה. היינו מעט עייפים
אז נכנסו לתוכה כדי לנוח.
אחרי זמן מה החלטנו לחזור למחנה שלנו. כשחזרנו אחורה ראינו את
אותם אבנים שראינו בדרך, אותם סימני דרך שזכרנו במוחנו כדי
להעזר בהם בדרך חזרה ואותם הרים שמעפילים לגבהים אשר הלכנו
סביבם ומעליהם. משהו בנוף שכבר ראינו גרם לנו להרגיש לכודים
בבועה ריקנית שמסובבת אותנו במעגלים אין סופיים.

כשחזרנו למחנה הרחנו כולנו רע, או כך חשבנו. שוחחנו על כך
מסביב למדורה החמימה. הריח, כך נוכחנו להבין, גם הוא כנראה
תוצר לוואי של חינוך החברה. הרי איך זה שריחות לא מלמדים, אם
יש אדם שאוהב, למשל, ריח של פרות ברפת, ואדם אחר לא יכול לסבול
דבר כזה? ואפילו אם אדם מקבל את הרושם כתוצאה מאירועים כאלו
ואחרים, זה אומר שהוא יכול ללמוד מה להעדיף, מה שאומר שהוא
יכול ללמוד מהחברה לגבי ריחות טובים ורעים. באותה מידה אי אפשר
לדעת אם ריח של זיעה הוא באמת רע. הרי הוא רק הפרשה טבעית של
הגוף במצב של חום רב. ומכך אי אפשר לדעת אם אנחנו באמת
מסריחים, או שזאת רק תוצאה של חינוך.

ככה שהינו במדבר עוד כמה ימים ספורים, טיילנו, סיירנו, השקפנו
ונרגענו. לא היו לנו משאבים בלתי נגמרים של מים ואוכל, וגם
ריחנו, שהורגלנו להחשיבו לסרחון, כתוצאה מהזיעה, לא הטיב
לאפנו, לכן אחרי קצת יותר מארבעה ימים מיום הגעתנו החלטנו
לחזור לביתנו.

הנסיעה הביתה הייתה שקטה למדי חוץ משיחות פה ושם על החוויות
שצפו בזיכרוננו ללא התרעה. ידענו שאנחנו הולכים לחזור אל תחומי
הציוויליזציה, והרגשנו מדוכאים בגלל שיותר לא יהיה לנו חופש
מוחלט כמו במדבר.

כשהגעתי לביתי הייתה השעה די מאוחרת. נזהרתי לא להעיר אף אחד
בכניסתי, למקרה שהם כולם ישנים. מצאתי את הוריי בחדר הסלון
מסתכלים בחדשות.
חדשות- תוכנית שנועדה לדכא, לפי דעתי, את מחשבותיהם של האנשים
ולגרום להם לא לעשות דברים "רעים" ע"י הקצנה מיותרת של
אירועים.
התקשורת גם מסיטה, לרוב לימין, את האנשים, וגורמת לדעות
פנאטיות לרקום את עצמן במוחם של האנשים, ע"י הסתרה של
אינפורמציה חשובה והצגת חומר שמעלה את הרייטינג.
הראו שם דיונים בכנסת, ונראה היה שהם היו טרודים מאוד בשאלה
כלשהי שלבטח הייתה תורמת רבות למדינה. שטויות. אפילו הערכים
שהמדינה עצמה חוקקה, מקבלים התעלמות טוטאלית. כל החיים שלנו
מלמדים אותנו ערכי שוויון ודמוקרטיה, אך השלטון עצמו משליט
דיקטטורה על כל אדם שלא מוכן לקבל את הכללים של הדמוקרטיה
כביכול. זאת אומרת שרק אם אתה מפנים את העקרונות של החברה
והופך לזומבי מותר לך להיות במעגל הדמוקרטי, שאז בכל מקרה אתה
תבחר את מה שהחברה חינכה אותך לבחור.

ההורים שלי יצאו מההיפנוזה שהשליטה עליהם הטלוויזיה בכדי לראות
מי נכנס מבעד לדלת.
כשהם ראו אותי, הם היו בתדהמה קצרה שמיד אחריה הגיעה השמחה
הרגילה. חיבוקים, הודעות, חדשות, ושאלות לגבי הטיול. תבנית
בנאלית למדי. להודעות ולחדשות שהושמעו הייתי קשוב, ואז עליתי
לחדרי בזמן שאני שומע אותם ממלמלים משפטים בנוסח שאלה. כנראה
זה היה הקטע שהם שאלו אותי לגבי הטיול...עברתי את המדרגות
בעייפות מרובה, בזמן שאני גורר את התיק שלי אחרי, ונכנסתי לחדר
שלי. הוא נשאר כמות שהוא. פוסטרים תלויים בהזנחה יתרה, בגדים
מפוזרים בכל החדר, שולחן מלא דפים מתקופת הלימודים שלי,
והמיטה.
אומנם היה לי כיף יותר לישון על האדמה הצחה, במיוחד במחשבה על
שאין לי צורך בטכנולוגיה חדשנית שגורמת לאנשים לתפוח עד לממדי
ענק, אך לפעמים נוחות טובה לפרק זמן קצר, במיוחד אחרי שהתרגלת
כמעט כל חייך לנוחות מרבית, וכשאתה חווה את הטבע בבשרו, גופך
דואב ומוחה לאדמה הקשה.
הסטתי את כל החפצים שהיו על המיטה, בין אם הם שבירים או לא,
החלפתי בגדים תוך שניות ספורות, ונכנסתי מתחת לשמיכה הרכה.
בעוד שאני מתכרבל אני שומע מלמולים ממרחק. כנראה ההורים שלי
מדברים עם החברים המשעממים שלהם. עייפות אפפה אותי ונרדמתי
כהרף עין.
ביום למחרת פקחתי את עיניי במאמץ רב. אור חיוור נכנס לחדרי דרך
התריסים המורדים ושפך חיים לתוך החדר האפל והמבולגן. קמתי כשכל
גופי תפוס.
לקחתי בגדים מהכביסה שהייתה מונחת בנקודה ריקה על הרצפה,
וכהרגלי, נכנסתי לאמבטיה.
התקלחתי במשך זמן רב, בגלל שבקושי זזתי. לאחר שהתארגנתי ועשיתי
את פעולות ההיגיינה האחרונות, יצאתי מבעד לדלת האמבטיה, בעודי
משחרר אדים סמיכים של מים לכל עבר הבית.
ירדתי אל המטבח בכדי לקחת משהו לאכול, ואז התכוונתי להעביר את
היום שלי במנוחה בלתי פוסקת, ואח"כ, כשאני אהיה עייף אני אלך
לישון. ככה זה, שאתה לא חייב לעשות כלום.

כשירדתי במדרגות פגשתי בהוריי יושבים בסלון ליד חבריהם. הם
בירכו אותי לשלום בצביעות מה. בהיתי בהם לזמן מועט וחשבתי
להמשיך בדרכי למטבח כאשר אחד האנשים בחבורה הססגונית הזאת
לכאורה שאל אותי: "אז תגיד חבוב קטן, למה אתה לא בצבא?"
פגשתי במבטם המתחנן של הוריי. הם כנראה לא רצו שאני אומר את
הדעות שלי כי זה יביש אותם. באסה.
"תשמע..." התחלתי לומר תוך שחיוך זדוני עולה בי. "אני לא חושב
שאני רוצה להיות חלק מאגד הכלבלבים הצייתניים של החברה הזאת.
אני לא רוצה שהצבא הזה יחדיר לי את הערכים המוטעים שלו לראש
שלי ע"י שטיפת מוח ואז אני יהווה חלק ממכונת המלחמה המשומנת
היטב של המדינה שנועדה להמשיך את ההרס בלתי פוסק שאתם בכל מקרה
עושים אפילו בלעדיי". שיבחתי את עצמי על הניסוח הטוב.
חבריהם של הוריי היו בתדהמה עמוקה. הם בטח לא ציפו לאמת
הכואבת. רפרפתי בין הנוכחים ועברתי על מבטם הכועס של הוריי.
טיפשי מצידם היה לכעוס עליי, הרי רק בגלל שהם רוצים להתכחש
לאמת ולמציאות, וככה גם חבריהם, זה לא אומר שאני חייב לציית
להם. הפאדיחה הזאת לכאורה שהם חוו, הייתה במחשבה על הביקורת
שהם עומדים לקבל, מה שאומר שהם יסתכנו באיבוד החברים שלהם, ואז
הם לא יממשו את רצונם המשווע לכח כמו שהם רצו. באסה.

ככה עמדנו במשך זמן מה בוהים אחד בשני. אני משער שהחברים של
ההורים שלי רצו שאני אלך כי אני מהווה מטרד בנוכחות שלי. בדיוק
לפני שההורים שלי פתחו את פיהם כדי לתת תגובה הולמת שתכפר על
עוונותיי, שמעתי צעקה שקוראת בשמי, וכמו בסיפור דמיוני, אני
ניצלתי ממצב הביש. "קרן" מלמלתי לעצמי. פרצתי החוצה דרך הדלת
בזמן שאני שומע את הורי מדברים בקול תחינה אל חבריהם, וראיתי
אותה עומדת על השביל במכנס הג'ינס הישן והבלוי שלה.

התברר לי מדבריה, שהיה זה יום שישי. כמה נחמד שבמדבר אין לך
תחושת זמן שלפעמים מגבילה אותך. אין לך זמן מוקצב לכל דבר,
ואין לך סדר יום קבוע.
הלכנו לתחנת האוטובוס, ובהינו בחיילים שירדו למטה אל
משפחותיהם. כולם בחליפה חדגונית ומשעממת שמגבילה את כולם לאותו
העקרון-הצבא.
כולם היו מגונדרים ומקולחים. אני משער שזאת פעולה שנועדה
להסוות עד כמה הם מתאמצים. כדי להציג את הצבא בפן חיובי
וחיוני, ולהסתיר את הפיכתם למכונות מלחמה חסרות הומניות. ככה
ישבנו ובהינו.

הדבר האחרון שזכור לי היה קול מחריש אוזניים, כמעיין פיצוץ
אדיר שקולו התפרס לכל עבר, ואחריו צעקות מרוחקות וחלשות.
מודעותי הייתה מעורפלת, ועלטה כבדה נחתה עליי לאחר זמן קצר.
אחד החיילים שירד מהאוטובוס ירה בי.
אותו חייל, שהייתה בינינו יריבות ישנה, וזעמו לא נתן לו
מנוחה.
אותו חייל שלמד בצבא לשחרר את כעסו על אויביו בקרב, ושהרג זה
טוב.
אותו חייל שהסתכל עליי במבט כעוס כשיצאתי מלשכת הגיוס.
אותו חייל השתמש בכח שנתנו לו...נגדי.

אותו חייל עכשיו מתכנת בחברת היי-טק......הוא קנה לא מזמן
כורסת טלוויזיה חדשה.