אם תצעד עד אבדן כוחות לכיוון השמש השוקעת תגיע לעיר מפלט.
בעיר זו מוצא הנווד התשוש את ביתו, הבית אותו חלם עד שלמות
מבלי משים. למראית עין ניראת העיר קבועה תמיד, על בתיה המוצקים
הפזורים באקראי כיער פטריות. אולם, כל השוהה בה משך זמן מתחיל
לשמוע את חריקת העיר הלוחשת וגונחת כאשר שוב חולם הנווד את
ביתו, מלטש קימורים ופינות.

כל לילה, ולעיתים גם בשעת תנומת הצהרים, בעת שנרדמים תושבי
העיר, מתעוררים בתיהם. בניסיון להתאים את עצמם הם מרקדים
ומתפתלים כלולייני קרקס, כל בית מתערבל כאילו הוא עשוי מים
גועשים המנסים לשווא לרגוע בתבנית קבועה. המפליא שבעיר הוא
שאין הבתים משתנים בהתאם לחלומות דייריהם כי אם בהתאם לאלו של
אנשי מדבר מאובקים.

חלומות אלו הנרקמים בחול אבקתי הופכים עם הזמן לסיוטם של אנשי
העיר. ביתו של אחד הוא כלאו של אחר. כך קורה, באופן מופלא אשר
אף אחד לא מנסה להסביר, כי ביום בו מבריח הבית את יושביו נופל
אדם יגע מחיפושים על מפתן אותו בית עצמו. איש בלי בית מוצא שם
את מיטתו עדיין חמה מגופו אשר ישן לילות רבים במרחב. לעולם אין
פליאה בקרב המוצאים והבורחים על מזלם הטוב או הרע. הבית אשר
עמל כה קשה לרצות עוטף את דיירו החדש, מאמץ אותו מלטפו
ומספקו.

יתכן והאוכלוסיה בעיר מפלט הייתה המאושרת ביותר אילו נודם היה
הבית מייד כשנכנס האדם בפתחו, אולם זאת לא ניתן לדעת, ויתכן כי
הבית העוטף לא היה מתקיים אילו לא מסוגל היה גם לטרוף.

כך נוצר מעגל תמידי של זרים מתחלפים, אשר לעולם לא פוגשים זה
את זה, כי אם רק מצליבים מבטים מבעד לוילונות משתנים אשר רוקם
הבית כרעלה לעיניו.

ותודה לאיטאלו קאלווינו
על הערים הסמויות מעין