"קופסת סיגריות, מצת. ארנק: טלכרד, ספר טלפונים, תעודת זהות,
כרטיס קופת חולים, כרטיסיה לאוטובוס. ג'ינס, 3 גופיות, חזיה, 4
תחתונים. פדים, סכין גילוח, מברשת+ משחת שיניים. פונצ'ו. אני
מניחה שזהו. אה, דאודורנט! אני תמיד שוכחת דאודורנט, וזה לא
טיול שנתי עם עוד שבע בנות בחדר שלפחות אחת מהן מוכנה לחלוק
דאודורנט. אף פעם לא הבנתי איך זה שרובן דווקא לא מוכנות. אני
חייבת להפסיק להסתובב עם צפוניות."

אדריאנה קימטה את הרשימה וזרקה אותה לפח. אחרי שסידרה את
המחשבות על הנייר, אין סיכוי שתשכח כאלה פרטים טריוויאלים. היא
הסתכלה על החדר שלה, עם הארון העתיק והשטיח מקיר לקיר, בובות
הפרווה והמיטה המתכווננת, וחייכה. הצחיקה אותה המחשבה שלאחר
שהוריה בזבזו הון תועפות כדי שתהיה מרוצה מהחדר הזה, היא
הצליחה לרכז את כל מה שבאמת נחוץ לה לתוך תיק הביצפר שלה.
ובכן,  עם התיק על הגב וכובע בוקרים מקש על הראש, היא הכניסה
את הרגליים לכפכפים, ושוב יצאה מהבית כשהיא שוכחת לשתות את
הקפה. הכרטיסייה הייתה רק עד גדרה- זה הכי רחוק שיצא לה אי פעם
לנסוע באוטובוס- לחבר, שבשבוע שעבר התקשר להודיע לה שהוא בשדה
התעופה, ושבשנה שלו בהודו הוא רוצה להיות חופשי "להתקרב
לאנשים". כך שבגדרה לא היה לה מה לעשות, ובעצם בשום מקום אחר-
לא היו לה חברים מלבדו שלא גרו במרחק הליכה ממנה. 301 היה הקו
היחיד שידעה לאן הוא מגיע בכלל, ולא בדיוק התחשק לה להתחיל
לשאול אנשים. לא היום. עכשיו היא הבינה מה היא שכחה- דיסקמן.
"בעצם זה לטובה", חשבה, "זה לא הזמן להתעלם ממה שקורה סביבי.
אני לא טיפשה, ואין לי שום כוונה להיפגע". הנהג העיר אותה בתל
אביב.

דרי ודורי ישבו בטיילת ושרו את "SO" של טרייסי צ'פמן, תוך שהם
מתכוונים לכל מילה. העוברים ושבים היו במצב רוח רע היום, מה
שאומר שערב זה רק לחמניה ושוקו. אם המצב יהיה ככה גם מחר, שוב
יצטרכו לעבור מקום. הנסיון מראה שבתחום הזה, לקוחות קבועים הם
הגרועים ביותר. דווקא הזרים נוטים להיות נדיבים יותר. לאחר כמה
ימים באותו מקום, כל מי שעובר כבר יודע מראש איפה יושב הזוג
המוזר. מי ששונא רעש מיותר מתחיל את הדרך בצד השני של הכביש,
ומי שאוהב- יוצא מביתו כמה דקות מוקדם יותר כדי ליהנות ההופעה.
אבל גם עבור אלה וגם עבור אלה, כעבור כמה שבועות, יהפכו השניים
לחלק מהנוף, בדיוק כמו ההרים היפהפיים לתושבי כרמיאל והאיש
הירוק לתושבי רחובות. איש כבר לא יטרח להושיט ידו אל הארנק. לא
כל יום מחדש. אף אחד לא רוצה להרגיש כאילו הוא משלם להם
משכורת.

ירידת הערב לא הביאה עמה ירידה בחום, ולדורית היה נדמה
שהמדרגות לא יגמרו לעולם. עם כל קומה שעברה העיפה מבט אל הדלת
המפרידה בין חדר המדרגות לבין הלובי של אותה קומה, ובהתגברות
על הבזק קל של אובדנות המשיכה הלאה. ברגעים כאלה, המטרה
הנכספת- להוריד לפחות חמישה קילו לפני תחילת הלימודים- נראתה
מגוחכת להפליא. בהתנשפויות רמות היא דפקה על דלת מספר 24,
וניסתה להעלות על פניה הבעה אומללה ככל האפשר. למרבה הצער, איש
לא פתח, וכל התקוות לרחמים וקולה במשלוח ישיר עד הספה נמוגו
כמו קופסת גפרורים בניסיון להדליק סיגריה כשיש רוח. בתנועות
איטיות, כאילו מתוך תקווה שמישהו בכל זאת יראה כמה היא מסכנה
ויעשה את זה במקומה, היא הוציאה מהתיק מחזיק מפתחות מפרווה
סינתטית וורודה, וחשבה לעצמה שאמא בטח שכחה להקליט לה את
הסרט.

אם חושבים על זה בעצם, פנתה דורית אל המראה, איפה האמא הזאת
נמצאת בכלל? איזו שאלה. עם יעקב, כמובן. למה שאשה נאה, ואפשר
לומר שגם צעירה, במונחי אנשים-עם-ילדים, תשב בבית, כשהיא יכולה
להתפנק באיזו מסעדה יוקרתית או ג'קוזי פרטי? מאז שהם התחילו
לצאת ביחד, בקושי ראיתי אותה. אני מבינה שטוב לה עכשיו והכל,
אבל מה היא עושה איתו כל היום? הרי לעבוד היא לא עובדת, אז מה?
אוכל וזיונים כל היום וכל הלילה? למען ההגינות, יש לציין שיעקב
לא היה בחור רע. בחור טוב מאד אפילו, למען האמת. אילולא הוא,
שתיהן היו עדיין נאלצות לעבוד משרה וחצי כל אחת ולגור בשדרות
ירושלים. מי זוכר עכשיו את תחילת השנה שעברה, יום השחרור
מהצבא, כשאמא של אחת החברות שאלה מה התוכניות לאוניברסיטה.
האמא והבת פרצו בצחוק משותף. ועכשיו? שנה א' במשפטים נגמרה
בתעודת הצטיינות. אמא בכתה, יעקב הזמין את כל המצטיינים
למילקשייק.

מה הולך יותר טוב עם ירוק וכתום- אדום או חום? ולמה לילדות
בנות ארבע-עשרה שרוצות חוטים בשיער לא מובן שבצמת חוטים אי
אפשר לשים צבע מטאלי שזוהר באולטרה?

אדר אספה עוד 15 שקלים מילדה מטומטמת וזרקה אותם לתוך נרתיק
הגיטרה, תוך שהיא מודיעה לכולם שהיא חייבת הפסקה. "תקשיבי לי
טוב, קפריזיונרית מעצבנת שכמותך: זה שאת לא עובדת בשבילי,
עדיין לא אומר שאת יכולה לעשות כל מה שמתחשק לך. אני נותן לך
להקים את דוכן הצמות שלך ליד הדוכנים שלי לא בגלל טוב לבי, אלא
בגלל שזה רווחי. זה מוסיף לי אטרקציה למתחם, אנשים באים לעשות
צמות ובדרך גם קונים כמה דברים. וגם לך זה טוב, כי גם אני
משפיע על העסק שלך בדיוק באותו אופן, כך שאני במקומך הייתי
חושב פעמיים לפני שאני מעצבן אותי. תעשי הפסקה כשיהיה פה יבש.
בינתיים תחזרי לעבוד, יש לך פה ילד שמחכה לך." כשהיא מעיפה עוד
מבט מלא געגועים אל הקלאסית הישנה שלה, חזרה אדר לשרפרף הקטן.
כמה היא אהבה את הגיטרה הזאת. זו הייתה הגיטרה של אבא כשהיה
בגילה. כשהייתה ביסודי, הצליח אבא למכור הרבה ציורים בחודש
אחד, וקנה לעצמו גיטרה חשמלית. את אדר הקטנה לימד לנגן, ואמר
לה שכשתעזוב את הבית- היא תיקח איתה את הגיטרה. "כשיש לך את
הכלי שלך איתך- את אף פעם לא באמת לבד ואף פעם לא באמת עצובה.
כי גם בסמטה חשוכה ומלוכלכת, הצלילים יפים באותה המידה". אמא
שלה לא הבינה למה הוא ממלא לילדה את הראש בשטויות, אבל לא
התווכחה. כמו שלא התווכחה כשהוא אמר שאם היא בהריון אז זה אומר
שמתחתנים. היא אוהבת את הגבר שלה כמו שהוא, ויודעת שהוא לא אחד
שמתווכחים איתו.
לשמחתה היה לילד שיער ארוך, והוא ביקש לקלוע את כל הראש. קליעת
צמות אף פעם לא יכולה להזיק לבנאדם. כשאתה עוסק בפעילות
מונוטונית, אתה יכול לתת למחשבות שלך להתרחק, לדמיין כל דבר
שתרצה, לחשוב על נוף של הרים אינסופיים, הזריחה העולה מתוכם,
על מוסיקה, שירים של משינה לאור מדורה, על חול צהוב ודק שנכנס
בין אצבעות הרגליים, על ריבועים בבטן ותלתלים שחורים. הידיים
שלו חמות, ושפתיו הרכות מטיילות במורד הצוואר, דרך הכתף ועד
קצות האצבעות. רוח קלה ונעימה מפשילה את שולי השמלה. כתפיה אחת
נופלת, והכתף החשופה הופכת ליעד כיבוש חדש לאהבתו המלטפת.
עיניו החודרות ננעצות עמוק בנשמה. "כמה שאת יפה", הוא לוחש,
בעודו שולח אצבעות חמקניות אל הגב, מעביר צמרמורת נעימה ומתגנב
אל הרוכסן... "כמה אמרת שזה עולה?" -"40 שקלים", היא מתנערת.
בגלל זה לעולם לא תוכל להיות מזכירה, למשל. כשעונים לטלפונים,
צריך לרכז את כל החושים בשיחת הטלפון, אי אפשר לתת לידיים
לעשות לבד את כל העבודה. עכשיו יבש, ואפשר לעשות הפסקת נגינה.
חבל שאי אפשר להתקיים רק מזה. זה היה הזמן הכי יפה ביום שלה.
הייתה עוצמת עיניים, מתמסרת למנגינה, וכשפקחה אותן בסוף השיר-
נצצו בקייס הפתוח עוד כמה מטבעות. לפעמים, כשניגנה את השירים
המוכרים עליהם חזרה מידי כמה ימים לפחות, הייתה בוחנת את
האנשים. עם הזמן למדה לזהות מראש כמה שקלים ייתן כל אחד. הרבה
מטבעות של אגורות מאלה שהולכים מהר מידי, חמישה שקלים מאלה
שעוצרים להקשיב, שקל או חצי מזקנים חמוצי פנים. היו גם שטרות,
בעיקר מנערות בבגדים מוזרים. היום עברה מולה נערה שנראתה כמו
שטר. הבגדים היו פשוטים למדי- ג'ינס וגופיה, אבל האיפור היה
מוגזם, ועל האצבע היא סובבה משהו ורוד, סיכה לשיער אולי. זו
ההליכה שלה שעוררה תקוות- הייתה איזו שלווה בתנועה שלה, כמו
בנאדם שלא מתכוון ממש להגיע לאנשהו. לאבא של אדר הייתה הליכה
דומה. הוא אף פעם לא מיהר לשום מקום.

למרבה הפלא, הנערה זרקה מבט לעבר אדר המנגנת, והמשיכה ללכת.
מעטים היו משאירים סכום כסף ממשי, אך מעטים עוד יותר עברו מבלי
להניח אף לא מטבע צהובה אחת. אדר הביטה בנערה המתרחקת. כעסה לא
הפריע לה להתפעל משערה הבהיר, ישר כסרגל. זה הזכיר לה איזה
שיר, שלא זכרה לא את שמו ולא את שם הזמרת ששרה אותו, אבל כמו
עם כל שיר יפה ששמעה- הספיקו לה עשר דקות כדי למצוא את
האקורדים של הפזמון.