עוד בערב חג המולד, בדרך לשם, ברכבת, חשבתי - מה יהיה בליל
הסדר. דלת הקרון נפתחה, אחריה דלת הבית, אימא שלו נישקה אותי,
כמנהג, על שתי הלחיים, אבא שלו לחץ את ידי בבטחה, ואני חשבתי
על ההורים שלי, מתחבאים זה מאחורי זה, מנידים במבוכה את ראשם
לעבר האורח, הזר.

לא נגיד גרמני, נגיד שווייצרי. אכין אותם שבוע מראש. בדרך לשם,
במכונית, אסביר גם ליורגן את פני הדברים. הוא יבקש לכסות על
העלבון בהומור, אחר-כך בסרקזם, לבסוף בהיגיון עקשני. המבטא שלו
בכלל לא שווייצרי, ידגיש באקצנט גרמני צפוני. עזוב, מה הם כבר
מבינים, אבטל, הוא יניע את כתפיו בחוסר נחת, הוא שונא את
שווייץ, איך אחרי כל הכסף שגזלו הבנקים שלהם אין לנו משהו
נגדם, הוא לא מבין. מה פתאום, אנחנו הרי נאורים, אצחק ואנשק
אותו בשקע הצוואר, משם אעלה לשפתיים, לחסום את כל שאר המילים.


חבל שיורגן לא ירש מאביו את השפתיים, עבות ובשרניות. מרותקת
עקבתי אחריהן, נפתחות נסגרות, עולות ויורדות עם מזמורי חג
המולד. בטח היה שם ערבוב של גזעים, משהו פראי נמזג לתוך הבהיר,
היציב, כמו הקול הגבוה של אימא שלו, נדחף אל הטון הלא נוח שקבע
הרוב הגברי. לא הכרתי את המנגינות, ובכל זאת זיהיתי את הזיוף,
בדיוק כמו אצלנו. בסבלנות של משפחת פילים - קוצר הרוח נקבר
מתחת לכיסאות העץ הכבדים - חיכו כולם עד שמתיאס, אחיו הקטן,
הגבוה ממני בראש לפחות, יגמור להקריא את סיפור לידת האלוהים.
רק אז ניגשנו אל המתנות, מנצנצות, ככוכבים בסכך, בין ענפי
האשוח. גם לי ציפתה שם חבילה עטופה למשעי. במהירות, אולי רבה
מדי, קרעתי את הניירות המרשרשים. חושפת את הכרך הכרסתני, כל
סיפורי היינריך בל בכריכה קשה למהדרין. הודיתי להם בהתפעלות
הנדרשת, מנסה להיזכר אם בל היה בשואה או שאולי בכלל נולד
אחריה. אבא של יורגן הזכיר בחיוך שגם לו קוראים היינריך. הרמתי
לעברו שתי גבות וחיוך.

לא תהיה לי ברירה, אהיה מוכרחה לספר גם לסבתא שושנה. לא ניצולת
שואה אבל מכירה מספיק נרצחים. את אבא ואמא אשביע שלא יספרו לה
בעצמם. שלא יקשטו לי אותו עוד, חלילה, בסבא שהיה מפקד מחלקה
בפלוגות הסער המיוחדות.

אחר-כך היו עוד מתנות (אולר משוכלל עם סכו"ם, ספרים, חלוק
רחצה, מעמד למקטרת, מכשיר עץ למסאז', עוד ספרים), עוד דברי
ההודיה (הדודה מפרנקפורט הצטיינה בהן במיוחד), ואפילו כמה
חיבוקים מהוססים. אז  עברנו לפינת האוכל, לטקס השתייה. יין
זינפנדל מעמק הריין נמזג בקפידה על-ידי אבא של יורגן אל כוסות
של קריסטל. זה הסט המיוחד של ערב חג המולד, הסבירה במיוחד
בשבילי הדודה מפרנקפורטעמדנו כולנו מסביב לשולחן, "פרוסט" אמר
היינריך, (לא בל), וכולנו הגבהנו כוסות ולגמנו. באי-חשק
שהקפדתי לעטוף בנימוס לגמתי גם אני מן היין המתקתק, מפנטזת על
אחר, ששכחתי את שמו, אדום וכבד וצרפתי, שיורגן לימד אותי
לרחרח, ל'פתוח' בחלל הכוס, לגלגל בעומק החיך.

על בקבוק של מרלו, שסחב עבורי כל הדרך מטיבינגן הרחוקה, אדגים
ליורגן בליל בדיקת החמץ את טפטופי הדם, האש ותימרות העשן,
מהכוס אל הצלחת בתיווך אצבע, חזרה גנרלית. בחיוך אספר לו על
עשר המכות, דם וצפרדע, כינים, דבר-שחין-וערוב - איך מתרגמים את
כל זה? ואז חושך (זה קל), ארבה (בעיה) ... , עד שתגיע, לבסוף,
מכת בכורות, אנחנו נהפוך סופית בעיניו לבלתי הומניים, ואני
ארוץ, כילדה דווקאית, אל ארון הספרים, להראות לו את תמונות
הזוועה מהגדת שארית הפליטה (כך קראנו לה), אהבת ילדותי. באמצע
הדרך אזכר ששכחתי לקחת אותה מההורים, אחזור למקומי בידיים
ריקות, אתנחם בכוס השלישית. על יפי הנפש אנקום בו בדרך אחרת,
אולי בסבתא ניצולת שואה שאאמץ לעצמי.  

את נימוסי השולחן השאירו אבותינו שם, באירופה, התאשר המיתוס
החלוצי לנוכח הסכו"ם הכפול, המפה נטולת הכתמים וטבעות העץ
שלכדו מפיות בד נוקשות מרוב עמילן. אחד אחד, כמו בכניסת הכלים
בסימפוניה, התיישבו בני המשפחה במקומותיהם הקבועים מול צלחות
גדולות, שפס דק מוזהב עיטר את שוליהן, וקטנות, שקו כסוף חג על
פניהן. בסלסלת קש נחה כיכר לחם כפרי, על צלחת גדולת ממדים -
נקניקים משלל סוגים. בקערת זכוכית צפו עשבים כתושים בנוזל
לבנבן - הרוטב המסורתי, הסבירה בגאווה הדודה מפרנקפורט. מתי
שהוא לפי אות מוסכם שהחמצתי התחלנו לאכול. יורגן מזג לי כוס
יין שנייה, מרבב באדום, בתנועה לא זהירה של היד, את המפה
הצחורה. הסבתא נבהלה, האמא קפצה מייד לנגב. אני דווקא שמחתי
במעידה הקטנה.

בבוקר של ביעור החמץ נלך לבית של אבא ואמא שלי, ניקח את שתי
הפיתות שנשארו ושקית הפירורים ונצא לסיור בשכונה, שיראה את
מנהגי הילידים. נעבור בשיטתיות מדורה אחר מדורה, ואני אצטער על
כך שעם החמץ לא שורפים בובות של מנהיגים, אז היינו מצטיירים
כאקזוטיים יותר.  מין שבט ברבר ואכזר.

הדודה מפרנקפורט התגלתה כחובבת יהודים מהסוג הגרוע ביותר.
פעילה בבית-הכנסת הקרוב אל ביתה, הולכת למפגשים בין-דתיים,
אפילו תורמת כספים. טוב שיש אנשים כמוך, אמרה לי בהתלהבות, זה
נותן לי תקווה, ואני חשבתי, מה היא כבר יודעת עלי שהיא מדברת
כבר על 'כמוני'? ואיזו זכות יש לה לתלות בי תקווות? לעזאזל,
כבר עשו פעם אחת סבון מיהודים. אני לא מוכנה שוב להיות בתפקיד.


הוא יתגייר, ינסה אבא להרגיע את אימא בליל שבת שלפני ליל-הסדר,
והיא, כדרכה, תתנגד, אתה לא מכיר את הבת שלך, העקשנית, היא
תעשה לנו דווקא, אפילו הגוי ירצה היא תגיד לו לא. ואז, בתנועת
ראש חדה לכיוון המטבח: אתה זוכר שצריך להשחיז את הלהב של מטחנת
הבשר בשביל החזרת?

בלילה ההוא, במיטה, אציע ליורגן שנגיד שהוא יהודי. הוא יצחק
ויצביע על איבר המין שלא, אני אצחק ואגיד שלא בודקים אצלנו.
ומה עם הצבע? הוא ישאל ויעביר את ידי בשערו הבהיר, ואני אגיד
ששטויות. אחר-כך אסוג ליהודי למחצה. יורגן יזכיר בפעם המאה, את
אבא שלו, שהגיע מהולנד, שטוען למוצא אנוסי. אני שוב אתרגז, אין
לי סבלנות לאגדות דם, ובין כה וכה, אבהיר לו בקוצר רוח של הפעם
האלף, אבא זה לא מספיק.

יורגן היה מוכן לוותר למעני על המיסה, זאת אני, נמשכת כדרכי
לחוקים וטקסים, שהתעקשתי ללכת, ובצדק - חשבתי כשעטפו אותי
האפלולית החמימה, ההתלחשויות, הנרות והקטורת... כשראיתי אותו
מצטלב עברה בי בכל-זאת צמרמורת. למעלה, למטה, ימינה ושמאלה,
ממש כמו בסרטים. מה לכל זה ולו? ומה לי? ומה אם ירצה ללמד את
זה את הילדים? ראיתי אותנו, משפחה מאושרת, ניצבים בשורת הכבשים
תועות, מושיטים את הלשון לעבר הרועה, שיניח עליה מבשר
האלוהים.

אחר-כך נתפייס ונשכב, או נשכב ונתפייס, אל החדר תבוא אווירה
חדשה, חגיגית, מרוככת. אפרוש בפניו את הדמויות המשפחתיות בכל
צבעוניותן, וכמובן, שלל הסכנות שבחובן: אימא, שתבדוק בכל רגע
מה מצב צלחתו, אבא שיתחקר אותו ביידיש הרצוצה שלו, דוד שלמה,
שינסה עליו את הספרנגלית שלו, ספרדית המשוכנעת שהיא אנגלית
בי.בי.סי., ודוד עמוס, ש'שפוך חמתך' מעורר אצלו תמיד שצף-קצף
אנטי-ערבי, ממילא במלים שמחוץ לאוצר המלים של יורגן, שנתיים
באוניברסיטת טיבינגן, בקורס לעברית מקראית.

עייפים אך קדושים חזרנו מהמיסה הביתה. בחוץ ירד גשם כבד.
נכנסנו הביתה ורציתי לחבק אותו אבל התביישתי. הם נראו כאן
כל-כך נבוכים כולם עם החיבוקים, עד שהבנתי פתאום מאיפה זה בא
לו, ההיסוס הזה, במגע. בשקט, בלי שייראו, העברתי יד בשערו,
פרעתי אותו קצת. לפעמים אני לא מצליחה להתאפק. כשהוא מסורק הוא
נראה כל-כך גרמני...  אני אוהבת כשהוא נכנס הביתה כשבחוץ גשם,
או רוח, שיער פרוע, פנים נוטפות מים. הוא נכנס ובפנים נעשה מיד
בית. אני מושיטה את היד ומנגבת את הטיפות. כמה נוגע ללב להיות
מחסה הדדי. כמו ההורים שלי, שלא מדברים אבל נאחזים זה בזה.

בלילה ההוא יחלום יורגן על יציאת מצרים, אני על פוגרומים אבל
אתבייש לספר לו. למחרת, כשאכין לו קפה מדולל בהרבה חלב, ישאל
אותי בדאגה איך זה, אם הוא יהודי, אפילו רק חצי, שאין לו מושג
בכל מנהגי ליל הסדר. לא נורא, יש גם כאלה, אסביר לו בטון
החינוכי שלי, תוהה איך להסביר לו את כל הואריאציות של
הכופרים.

את 'סבתא בישלה דייסה' יורגן לא מכיר. בדקתי אתו פעם. התפלאתי.
חשבתי שזה משחק בינלאומי. כשפרשנו לחדר השינה, חדר הילדות שלו,
עם הקיר המשותף עם חדר ההורים, התחשק לי פתאום לשחק בזה. אולי
בגלל הסבתא שלו, המרירה והקפוצה, שלא דיברה כל הערב, רק הנידה
בחוסר נחת את ראשה המצומק, בכל פעם נמשכו קצוות שפתותיה קצת
יותר כלפי מטה. סיפרתי לו על שלי, ועל איך שבישלה לי תמיד
כשהייתי קטנה.  

כמה שעות לפני ליל הסדר יעלה בי בכל זאת מפלס הלחץ. אולי נעשה
חזרה כללית, אתחנן בפניו, רק עיקרי הדברים. שוב אגלה שאין לי
הגדה בבית, אתלבט אם לרוץ להורים, לגנוב כך שאיש לא ירגיש. למה
באמת שלא יגיד שהוא יהודי? אפילו את שם המשפחה לא נצטרך לשנות
לו. שטיין זה הרי דו-משמעי. רק שיורגן יראה לי פתאום כמו
פרובוקציה. למה, אציע בחיוך מתפנק, שלא יהיה יורגן-יאיר? הוא
יחוויר, כמו בערב הראשון ששכבנו שאגיד לו, כשהודיתי שכן, אני
מעדיפה גברים כהים, כמו כששאל בקול נמוך ומודאג, איך ההורים
שלי יגיבו. טלטלתי את הראש ואמרתי, שטויות מותק, כל זה שטויות,
וצחקתי.  

בחדר הילדות של יורגן עשינו בלילה ההוא סקס עכברים, רק ציוצים
פה ושם. יורגן היה לחוץ כמו טמפון, ואני עשיתי לו דווקא, צחקתי
בקול ודגדגתי אותו וקינטרתי, מה, ההורים שלך עדיין חושבים שאתה
בתול. אבל השקט הלך והשתלט עלינו, אפילו הסקס שעשינו היה
כבד-ראש. ממנו התפתחה השיחה המלחששת, שהפכה לדיון שהלך והחמיר,
עד שהגיע לנושא האסור: העתיד. שוב זה היה הוא שהתעקש, ששאל
פתאום, מה יהיה. לא היה לי מה להגיד. הוא אחז את פניי בשתי
ידיו, ואמר שחשב הרבה ויש לו הפתעה, החלטה חגיגית: הוא מוכן
להתגייר בשבילי. הוא נישק אותי על המצח וחייך אליי את חיוך כל
הלב שלו, ואני חשבתי, למה לעזאזל אנשים חושבים שראש השנה זה
זמן טוב להגיע להחלטות. שתקתי . הוא הביט בי בעיני כלב מלאות
ציפייה, ואני רק אמרתי, עזוב, מאוחר עכשיו, נדבר על זה בבוקר.
אבל תגידי, התעקש, את לא  אמרתי - אני לא רוצה שתעשה דבר כזה
בשבילי. את לא באמת רואה לקשר שלנו עתיד, מה, אמר, ואני מחיתי
מייד, לא נכון, טמנתי את ראשי בחיקו ונשמתי עמוק. שאפתי בכל
הכוח את הריח שלו לתוכי, לכל העומק, וחשבתי פתאום שאולי הוא
צודק. אולי בליל הסדר כבר לא נהיה יחד בכלל.