רציתי לספר לך על מותו של הפיל. אתה זוכר אותו? בעל שתי
האוזניים, גדולות כמו אלו שלך, איש שלי, שאהבתי כבר אז,
כשראינו אותו יחד לראשונה, מונח על סדין בצבע ירוק בית-חולים
שפרשו על הכביש, בין קערת חרסינה פרחונית ענקית ומעט שבורה
ברגלה העבה (באיתור פגמים אני מיומנת), מאפרה של אסימונים
ישנים ומטבעות חלודים ושחוקים לבלי היכר, וטייגר עץ ענק,
מפוספס בשחור וכתום-אוקר, החושף ניבים לבנים. לא היינו זוג
עדיין, רק ידידים, מספיק טובים שארשה לעצמי לגרור אותך לשם,
למרות התיעוב שלך כלפי ההתעסקות ברכישות, למרות האלרגיה
לשמונצעס ושמאטעס, מהסוג שהבית של ההורים שלך (לא ראיתי
אף-פעם, אבל אני מכירה בו כל חדר), מגובב בו עד כלות. ומיד
התעורר בי היצר העז, החפצי, מהסוג הגרוע ביותר בעיניך, ואמרתי
לך, ברכושנות מוסווית בפליאה ילדותית: 'תראה, ספל עם שתי
אוזניים'. אתה צחקת ואמרת שקוראים לזה ידיות, והעברת יד בשיער,
מלטף בהיסח הדעת גם את אוזנך השמאלית. אז הבחנתי: משהו בזווית
של האוזניים, בחוסר הפרופורציה שלהן ביחס לראש, חוט דק וסמוי
הקושר את הורדרדות-פיליות שלך אל אזני החרסינה הדקות של הספל.
אני דווקא אהבתי את אוזני הענק שלך, המפרשים, כמו שאחיך היה
קורא להן, אמרתי לך אבל לא האמנת. לכן רק נצמדתי אליך, ולחשתי
לך, שהמוכר לא יישמע, ובקול שמסווה את התשוקה: 'אני מוכרחה
אותו. הוא מקסים'. אתה משכת בכתפיך, ואני, שהרגשתי שהרכש הזה
בזוי או חסר-טעם בעיניך, כבר ויתרתי כמעט. (כבר אהבתי אותך,
עוד היה לי מוקדם להודות, אפילו בעיני עצמי) ודווקא אתה אמרת-
מוצא חן בעינייך? תקני, ואפילו עמדת על המקח עם המוכר (זה
תרבות, משחק של כבוד, הסברת לי, לא קפיטליזם), עד שמצאתי את
עצמי תוחבת ששה שקלים אל יד חרושת קמטים, מרימה אליי בזהירות,
כמו תינוק, את הנכסף, עטוף עיתון בערבית, שרק בבית גיליתי עד
כמה הספיק להכתים את ידיי בשחור. לא רצית לעלות אליי, אמרת
שאתה 'הרוג מעייפות', אז הורדתי אותך אצלך, והמשכתי הביתה. עוד
לפני השירותים, לפני הקפה, מיהרתי לקלף אותו, הצבתי אותו
בגאווה על השולחן. לבן-נוצתי הוא היה, מחרסינה דקה ומשובחת.
הרמתי אותו באוויר, והוא שקל עוד פחות ממה שציפיתי. במבט מלמטה
גיליתי סדק בזיגוג החרסינה בחלק התחתון שלו, שחמק מעיני עם להט
הרכישה. אבל מה הוא סדק ביחס לשתי אוזני הפיל הנחשיות,
אלגנטיות להפליא, משרטטות קו מתפתל, מעודן.
עוד באותו ערב הוא הוכתר לספל האהוב שלי,  ותוך  כמה ימים
לקבוע, זה שאני אפילו שוטפת, אם צריך, כשהמגרה מלאה בספלים
אחרים. הייתי שותה בו את השוקו שלי (חלב חם ושוקולד פרה
שנוגסים לקוביות קטנטנות בעזרת השיניים), ואתה את הארל-גריי
החזק שלך. לך לא היה אכפת איזה ספל, אבל אהבתי לראות אותך שותה
בזה הרחב, עם הפרחים הכחולים הקטנים, שקניתי פעם בעיר העתיקה
מתנה לידיד גרמני, ונשאר בסוף אצלי. לפעמים הייתי מביטה בך,
שיושב מולי, ובספל, מחייכת אל הקרום של השוקו, בולעת את הסוד
שבינו לביני. עם הזמן נתנו להם גם שמות, אני לא זוכרת כבר מי
משנינו המציא, ושואלים אחד את השני, למשל: 'איפה השארת את
הפיל?' או: 'שוב שכחת את הארמני בחדר השינה?'
פעם נשברה לו אחת האוזניים. בגללך. הכל מכוונות טובות, כמובן,
כי אתה דווקא עמדת ושטפת כלים, והקשת את האוזן בדופן הכיור,
והיא נשברה. עמדת שם, מסמיק ונבוך ואשם, ידעת כמה אהבתי אותו,
הבטת בי בדרך שבה מתוודים מביטים בוודאי באב המוודה. אמרתי 'לא
נורא' שלא הצליח להיות משכנע, ואתה התכופפת לארגז שמתחת לכיור,
הוצאת דבק נגרים (זה הכי מקצועי שיש לי בבית), והתיישבת מייד
לעבודה. הסתכלתי עליך בהערצה, איך אתה טובל בזהירות את קיסם
האוזניים בדבק, מוציא. מדביק בדייקנות ושקידה. אני, רק מלהביט
בדברים קטנים כאלה נעשית עצבנית.
גם בערב ההוא, האחרון, ישבנו ליד השולחן: אני עם הפיל, אתה עם
הארמני. דיברנו, בעיקר אתה. בכינו, בעיקר אני. כשקמת מהשולחן
לקחת אתך, כמו אינסטינקט, את הארמני אל הכיור. נשארת ילד טוב.
גם אני, שליוויתי אותך אל הדלת. לא יכולתי להביט בך, רק נאחזתי
בך, בחיבוק, עד שכבר לא יכולתי יותר, עד שעזבתי ואמרתי, נו די,
לך כבר. והלכת. וחזרתי אל השולחן, התיישבתי, המשכתי לשתות את
הסוף של הסוף של השוקו שלי, בעצם עיסת שוקולד דביקה ועדיין
חמה, מלטפת את אוזני הפיל, בעיקר את זו השבורה, מרגישה, על שתי
הלחיים, את מסלול הדמעות.
ועכשיו הפיל מת. החל מלפני חמש דקות, ה-25 לאפריל 2003,
17:40, הוא לא קיים יותר, אלא אם אפשר לקרוא לערמת חול לבן
ספל. כי עטפתי אותו טוב טוב בשלוש שקיות של פלסטיק עבה ואז
הכיתי אותן בפטיש העץ של הסטייקים, והספל התנפץ לרסיסים,
והיכיתי שוב, ושוב, ושוב, כמו רוצח מטורף בסרטי אימה זבלוניים,
עד שהכל הפך לאבקת חרסים. אחר כך פתחתי את השקית, והפכתי אותה
על הרצפה. התיישבתי לצד הערמה ברגליים משוכלות, התבוננתי בה
וחשבתי, ככה זה, כך פועלים הדברים.