הרדיו נדלק בשעה שאליה כיוונתי אותו כדי לקום לצבא, והשיר
שהתנגן בו היה לא אחר מאשר "ALL BY MYSELF". עוד לפני שהצלחתי
לאזור כוח לצאת מהמיטה החמה, הדמעות החלו לזרום ולהיספג בסדין.
המחשבה שאני שוב לבד הכבידה עלי, ההכרה בכך ששוב דברים הסתבכו
ונגמרו בבדידות, מרירות והחמצה, היכתה בי בחוזקה. אבל השעון
המתקתק לא איפשר לי לשקוע באבדון, אלא אילץ אותי לצחצח שיניים
וללבוש את המדים, פרט אחרי פרט: גרב ועוד גרב, הגומיות
למכנסיים, התג, סיכת היחידה, כמו נאצי. כמעט שנה וחצי בצבא אז,
כמה חודשים אחרי האבט"ש ההוא, יום אחרי ש"נפרדנו".
מצד אחד-כעס על עצמי שהייתי קטנוני וקשה, מצד שני- גאווה טפשית
על כך שלפחות השארתי לעצמי טיפת כבוד, שלא הפכתי לזיון תנחומים
בשבילו. תחושת ניצחון לא ברורה. אז הייתי קשה להשגה, נתתי SHOW
של קשוח, אבל קיבלתי ים של בדידות. וכאילו שזה לא מספיק, הרי
שהכאב וההחמצה מהולים גם במחשבות על אלעד, ועל יהודה עם אלעד.
הייתי צריך להתמודד גם עם דחייה, וגם עם נצחון עקיף נוסף של
אלעד, שכן יהודה בחר בו על פניי. קינאתי ביהודה על כך שהוא
יכול להרים לאלעד טלפון, להיפגש איתו, ולזכות לחום שלו, גם אם
זה מלווה - כמו תמיד - בגל קור כמעט סימולטני. הרגיז אותי, שיש
בכלל בחורים כמו יהודה ואלעד, שאין להם כל בעיה לקיים ברית
קדושה והדדית של ארון, ולממש זוגיות מסוג כלשהו, מעוות ככל
שיהיה, בעוד לי נהרסים קשרים על ימין ועל שמאל, בעודי מנסה
לעמוד על עקרונות.
הרגשתי, שאני פשוט לא מסוגל ולא רוצה לצאת מהבית, להגיע לצבא,
ולעדכן את הבנות בפרטים החדשים, שממילא אף אחת לא ממש מבינה עד
הסוף. עם כל ההזדהות והסימפטיה אף אחד לא יכול להבין את הצריבה
של עוד גול עצמי, של עוד ניצן של קשר שנובל לפני שהוא נפתח, של
עוד אחת בשורת אכזבות ארוכה. בטח שהן לא יכולות להבין את
התדהמה שלי מהעובדה הלא צפויה כלל, שהאדם השני בחיי שהשפיע עלי
ונחרט אצלי מהבחינה הרומנטית, קשור קשר כה הדוק לאדם הראשון
באותו היכל תהילה.
חלק מהכעס והתסכול שליוו אותי באותו יום ובימים שלאחריו, חלק
מהדמעות שבכיתי, נבעו מסיבה שלא קשורה ישירות ליהודה או לאלעד,
אלא אלי. איך יכולתי - מטומטם שכמותי - להרשות שזה יקרה שוב.
איך נתתי שוב למישהו לפגוע בי. איך הייתי עיוור ולא ראיתי את
הסימנים הקבועים: היה עם בנות, בארון, מפחד מהצל של עצמו, ובו
בזמן בעל שחצנות יהירה ולא מוסברת. איך לא ניזהרתי, איך נסחפתי
לתוך זה בעוצמה כזו. מדוע שוב לא פעלתי על-פי הלקחים שאומרים
שכשמזהים שריפה צריך לברוח ממנה כמה שיותר רחוק, אלא ברוב
תמימותי, החלטתי דווקא להישאר לעמוד מולה, ואף לשכנע אותה
לכבות, או לפחות לדעוך במינימום נזק, מתוך תקווה למצוא אוצר
בתוך ערמת הגחלים שהיא תותיר. נאיביות ללא רבב.
אבל, כמובן, בלית ברירה, צייתן כתמיד, יצאתי את הבית לתחנת
האוטובוס, קודר לפחות כמו השמיים שלא ממש התבהרו עדיין, חושב:
"למה לעזאזל אני צריך לצאת מהבית לפני שהזריחה נגמרה". הנה
מגיע 37, ניקוב בכרטיסיית החייל, ואני מתיישב במקום הקבוע שלי,
המושב ההפוך הקרוב לחלון בצד של הנהג. מוציא מהתיק את הדיסקמן,
ושומע את הדיסק שלקחתי מאיציק, חובב השירים העבריים מהצבא,
שנעתר לבקשתי למצוא לי באחד הדיסקים שלו את השיר של ג'וזי כץ
ושמוליק קראוס, "שוב".
יום לאחר ששאלתי אותו על השיר, נכנס איציק לחדרי, כשהוא אוחז
בידו דיסק, שכתוב עליו "שנה טובה מגן העיר". השיר המבוקש היה
מספר 6, והנסיעה באוטובוס לתחנת הרכבת ארכה בערך עד שיר מספר
5, שהיה "קפה אצל ברטה". וכך, כשהתיישבתי ברכבת לתל-אביב
התחלתי ישר בשיר שדיבר אלי אז יותר מכולם. הנסיעה התחילה,
והרכבת דהרה קרוב לים. ואני, שהייתי אז כל כך רגיש ומעורער,
שוב התחלתי להזיל דמעות. ברכבת, שבור כולי, מרחם על עצמי,
משחזר משפטים שאמרנו זה לזה, ויכוחים, ורגעים אינטימיים
מועטים. משנן כמו תעמולת הסתה קלאסית את הדברים הרעים והפוגעים
שהוא אמר, כדי לנפח את ממדי הרוע שלו. רוע שבמחשבה צלולה
ורציונלית אני עוד עלול להבין מאיפה נבע וכמה תמימות וחוסר
אונים נמצאים מאחוריו. יותר לא אסבול - נשבעתי לעצמי - שוב
להיות בתקופה כזאת עדינה ושבירה, עם דמעות על קו הזינוק,
בהיכון לפרוץ מכל דבר שיזכיר, שיזרה מלח, או סתם ירמז על החום
שאני זקוק לו ושאין לי, מה שיכולה אפילו פרסומת לקוטג' לעשות.
תוך שאני מאחל לו הרבה סבל ויסורים, מה שהעסיק אותי אז כמעט 24
שעות ביממה, אני משרטט באובססיביות בדמיוני תרחישים אפשריים
למה שהוא עושה עכשיו, למה שאגיד אם יתקשר. כל תרחיש מסתעף
לתרחישים רבים נוספים, ולכל ספקולציה יש מספר המשכים. בתרחיש
אחד - התרחיש האופטימי של יהודה - הוא ואלעד חוזרים לקשר,
שנמשך לנצח, אלעד מכיר בנטיותיו המיניות, והם נוסעים לחו"ל,
מתחתנים ומאמצים ילד. בתרחיש דומה, הם חוזרים לקשר שמתנפץ שוב,
ויהודה מתקשר לבכות לי. ואז, אני נותן לו לחזור על ארבע, או
לחלופין מנפנף אותו עם כל הכאב שבדבר, אבל כדי להמשיך לשמור על
האגו. הכל פתוח בדמיון, אפשר להתפרע, דבר שיכול להיות נחמד
כשמדמיינים את מה שרוצים, אבל יכול להכאיב בצורה שלא תתואר
כשמדמיינים את ההיפך, את הקרוב יותר למציאות.
אחת המחשבות שלא הפסיקו ללוות אותי - ברוב נחישות - הייתה
שבפעם הבאה שאתקל באלעד, אפילו לשנייה, אני לא אהסס לרגע, ולא
אחשוב על ההשלכות, ולא אדפוק חשבון לו או ליהודה. אני פשוט
אנצל את ההזדמנות, ואומר לו: "תראה, אני לא יודע מה רצית ממני
אז באוטובוס, ואני לא יודע למה פתאום בחרת להתחמק, אבל אני כן
יודע הכל, אבל ה-כ-ל, עליך ועל יהודה, ועל מה שבאמת עבר לך
בראש לפני חמש שנים". רציתי, לשם שינוי, להיות אני זה שיפנה את
גבו וילך בדרמטיות. הייתי משוכנע, שרגע אחרי שאטיח בפניו את
הדברים הללו, הוא יטרח ביתר שאת להוציא ממני כל פיסת מידע,
ואולי - רק אולי - אז תגיע שעתי היפה לנקום. זאת לא הייתה
חייבת להיות דווקא נקמה ארוכה ומתוחכמת של סחיטה. זו היתה
יכולה להיות באותה מידה נקמה מתוקה וקצרה שבה אשנן את הבעות
פניו של אלעד בזמן שאספר לו איך יהודה ואני היינו - לתקופה
מוגבלת - זה לצד זה, וחלקנו זה עם זה מחשבות עליו. דמיינתי
בעונג את הזעם בעיניים שלו כשהוא ישמע מפי משפט כמו: "אני יודע
איך יהודה מצץ לך, ואיך גמרת לו בפה, ושזה קרה לא פעם אחת.
ואתה קורא לעצמך סטרייט ?!".
"תברח כמה שאתה רוצה", תכננתי לומר לו, "סטרייט אתה לא. לא
היית ולא תהייה". "מילא איתי, בקושי עשינו משהו, היינו ילדים.
אותי הצלחת לסבן. אבל מה יש לך להגיד על זה ? גם יהודה כפה את
עצמו עליך ? גם איתו נגעלת ?". כך, אני אתענג על חוסר האונים
של אלעד, פינטזתי, לנוכח העובדה שאני יודע דברים שהוא בעצמו
מנסה להדחיק, דברים שהוא בטח לא רצה שאשמע. היה ברור לי שאני
לא אפספס את ההזדמנות הפעם. ולו מפני שכבר הכנתי את עצמי
ונדרתי שאעשה זאת. האמנתי, שכבר אין דרך חזרה, שזה רק עניין של
זמן ושל איכות ביצוע, אם וכאשר ניפגש.
כמובן, חישבתי גם את ערך המוסף הפוטנציאלי. אחרי שאומר את
הדברים לאלעד, חשבתי, אין ספק שהוא יצור קשר עם יהודה לברר מה
פשר הקואליציה שנרקמה מאחורי גבו. ואז, כשיהודה יבין שבגדתי
באמונו, שפתחתי את הפה, שהשמדתי את הפרות הקדושות שהיו במשולש
המזוהם הזה, הוא ללא ספק יצור איתי קשר. סביר להניח שזה יהיה
כדי לשטוף אותי, כדי לכעוס ולהאשים. ואז, תהיה בידי הברירה
לבחור את התגובה. אם הוא יהיה תקיף מדי, תיכננתי בפרטי פרטים,
אולי פשוט אנתק לו בפרצוף. ואם הוא יתקשר שוב, אני פשוט אעמיד
פני תם, אספר שהתפתחה שיחה ואמרתי מה שהיה לי על הלב, ושלא
ישכח שגם אני חלק מכל זה, ושגם לי יש רגשות. ואולי, רק אולי,
קיוויתי, זה יפתח פתח לפגישה ביננו. ואם כך, השגתי את שלי.
השאלה האמיתית שהייתי צריך לשאול את עצמי היא האם זה באמת מה
שאני רוצה. האם זה מה שחסר לי עכשיו, לחזור לקשר שאימלל אותי.
האם "להשיג אותו" זה מה שיסב לי אושר. התשובה המיידית הייתה אז
"כן, ברור", ילדותית וייצרית. חשבתי שאם הוא יהיה מולי, אני
אקפוץ עליו, שאם תהיה לי הזדמנות, אני אנצל אותה, ולו כדי
שאוכל לסלוח לעצמי על כך שאיבדתי אותו. אבל במחשבה מעמיקה
יותר, וכנה יותר, הרי ידעתי שמוטב לי כך, בלי כל קשר איתו.
להתגבר, לשכוח, להמשיך הלאה, ואולי למצוא מערכת יחסים יותר
בריאה ושרידה, כזאת שתיתן לי סוף סוף את מה שאני צריך. לבסוף,
הגעתי למסקנה, שאחרי הכל, אם ארצה להשיג את יהודה בכל מחיר,
מבלי לוותר על הרצון בנקמה, אוכל תמיד לפוצץ את העניינים בצורה
יותר סולידית. למשל, אוכל לשאול את אלעד כשאתקל בו במקרה "מה
שלום יהודה?" ולטעון לתמימות השאלה, אם וכאשר יהודה ינזוף בי.
אוכל לומר שזה יצא לי בצורה הכי טבעית בעולם, ששכחתי את כל
הסיבוכים והסודות. בכל ההתלבטויות האלה חזרה אותה שאלה עקרונית
ובסיסית: האם אני מסוגל לשים את הדברים מאחורי, לפתוח דף חדש,
או שמא המעגל הזה מוכרח להיסגר, שמא הנקמה חזקה מהכל.
כל יום שעבר עדיין היה מלא רק במחשבות עליו, בציפיה לטלפון
ממנו, במאבק פנימי שלא להתקשר בעצמי. כל צלצול טלפון היה מקפיץ
אותי לתקרה. מצד אחד, לא רציתי באמת שכך זה ייגמר, בניתוק
פתאומי ורקימת פנטזיות נקמה מרירות, אבל מצד שני, בשלב ההוא
כבר הייתי כל כך רווי בסיבוכים של מערכת היחסים ביננו, שייחלתי
כבר שהסוף שלה יהיה ברור וחד. כמו שלפעמים משפחה, שאחד מחבריה
חולה לאורך זמן, עייפה כבר מללוות אותו בגסיסתו, ולפעמים חלק
מהאנשים רוצים איפהשהו שהוא כבר ימות, וחשים הקלה מסויימת לאחר
שזה קורה, עם כל הצער שבדבר. מכל מקום, בילבול לא היה חסר לי. |