יש דברים שצריך ללמוד עם הזמן, שרק נסיון החיים עוזר לך להבין
אותם, ויפה שעה אחת קודם. יש תחומים שבהם לפתגם "טעות לעולם
חוזרת" יכולות להיות השלכות הרסניות, בעיקר בתחום הלב, שבו,
כנראה, אין מקום ליותר מדי טעויות. כי לפחות אצלי, במקום שמפעם
לפעם, מאהבה לאהבה, אדע להיפתח יותר, לקבל ולתת עם פחות חששות,
כמו להשתכלל, הרי שמרוך לרוך - כך נדמה, באופן אירוני - אני
הופך יותר קהה-רגש ומחוספס, ומשריפה לשריפה, אני הולך וקופא.

חלק מהדברים שאני יודע היום, למשל, הייתי צריך להבין כבר מזמן.
בני-אדם מתחלקים לסוגים רבים של טיפוסים, לא עם כולם ניתן
להתחבר, ולא כדאי לנסות בכוח. ממש כשם שישנם חתולים שלא בנויים
לקבל ליטוף, וכשאתה עובר לידם ומנסה לגשת, הם מפנים לך את גבם,
ובלי לברוח - איני מדבר על אלה הפחדנים - פשוט מבהירים לך שלא
תנסה ללטף אותם, כי הם ממש לא מעוניינים, אפילו שרגע קודם לכן,
כשליטפת חתול אחר, הם ישבו על מדרגה וצפו במחזה בקנאה.

כן, כנראה, הייתה זו טעות ללחוץ על יהודה לתת מה שאינו מסוגל,
לגרום לו להתחייב להגדיר אותנו כזוג. עברו כמה ימים מאז ההצהרה
שלו אז בבסיס, והגיע יום העצמאות, שהתחבר באותה שנה עם סוף
השבוע ויצר חופשה ארוכה. שמחתי באופן טבעי, ותכננתי בראשי איך
הוא יבוא לנפוש איתי, בביתי. עכשיו כשזה כל כך אפשרי, כשהוא
הביע רצון, וכשאמא שלי כבר יודעת עלי, לכאורה כל התנאים לכך
הבשילו, ולא יכול היה להיות דבר יותר מושלם ומתבקש.

אלא, שבכל אותם ימים עד תחילת החופשה, זכיתי רק לשיחות טלפון
קצרות וקרירות, וכנראה, גם לכמה "סינונים" טלפוניים. כשהתקרב
יום העצמאות שאלתי את יהודה לתכניותיו ורמזתי בחנפנות שאני
מצפה לביקור לפחות בחלק מהזמן. כל ההתחייבויות שלו כלפי לא
מנעו ממנו להודיע לי שזה לא הולך לקרות, שכבר יש לו תכניות,
ושבעיקר הוא מתכוון לבלות זמן רב עם חבריו מהצבא - אותם שנשארו
ביחידת התותחנים ממנה נפלט - שיוצאים סוף-סוף לחופשה, ובנוסף
הוא רוצה לנכוח בערב שמקיימים לזכר אותו ליאור מהשכבה מתחתיו
שנהרג בלבנון, עליו שמענו ברדיו בפגישה הראשונה שלנו. "לאלעד
לא הייתה לך בעיה לקפוץ מתי שהוא רק רצה, בכל סוף-שבוע",
התרסתי כגנדו בטלפון בזמן שישבתי עם גלי בבית-הקפה הקבוע שלנו,
יום לפני ערב יום הזכרון.

סיימתי את השיחה ופניתי אל גלי בייאוש מוחלט. "מה אני עושה
איתו? כבר חשבתי שעלינו על המסלול הנכון, והנה - פתאום הוא
מעדיף להישאר בתל-אביב להיפגש עם החברים שלו מהסוללה". תחילה
ניסתה גלי להגן עליו, או יותר נכון - להרגיע אותי . "תראה,
אולי הוא באמת לא ראה אותם הרבה זמן וחשוב לו להיות איתם,
ולהיות באזכרה הזאת, אל תציק לו". "תעשי לי טובה", מחיתי, "בכל
ארבעת הימים האלה הוא לא יכול למצוא ערב אחד להגיע אלי, לישון
אצלי ולחזור למחרת? אזכרות זה במהלך יום הזכרון, שיבוא אלי החל
מיום העצמאות". "אתה צודק, אני לא אומרת שלא. אם הוא היה
ב-א-מ-ת רוצה, הוא היה מוצא", "נו, זה מה שמעצבן אותי, שברור
שהוא לא באמת רוצה, שיש לו דברים אחרים בעדיפות גבוהה יותר,
שאני במקום שני במקרה הטוב, ושאלעד היה אצלו תמיד במקום
הראשון, ואני בטוח שגם עכשיו".

מבית הקפה המשכנו לקניון, ואת מי ראינו שם אם לא את אלעד. הוא
היה עם עוד בחור שנראה לי מוכר, אולי למד שכבה מעלינו,
וההיתקלות בו הייתה פתאומית. לא ראיתי אותו מרחוק, פתאום
זיהיתי אותו מסיים לרדת במדרגות הנעות שלמרגלותיהן עמדנו - גלי
ואני. למרות שהתחשק לי באותו רגע - בגלל הכעס על יהודה והאכזבה
ממנו - פשוט לבוא אליו ולחשוף את הכל, את המשולש, הייתי משותק
מדי בשביל לעשות כן. במקום, ניהלתי שיחת נימוסין קצרה - מה
נשמע, מה קורה, מתי משתחרר - ונפרדתי בלחיצת יד רפויה מצדי,
ואיתנה מצדו, ומיד גררתי את גלי לחנות הבגדים הקרובה, כדי לשבת
ולהירגע מהרעד שאחז בי. "אוי", היא נאנחה, "מה יהיה?" ואני
אמרתי "זה היה פתאומי מדי, אני לא בנוי לכאלו הפתעות". היא
הנהנה, ואז נגשה אלינו מוכרת ושאלה אם אפשר לעזור. מאחר
שנכנסנו מבלי משים לחנות של "טרנובה" לא היה לנו ממש מה לחפש
שם, ויצאנו.

היה זה יום זכרון עצוב במיוחד. לא הפסקתי לבכות. הכל היכה בי
בבת אחת. בנוסף לעצב הרגיל, לאלפי השמות והתמונות שבטלויזיה,
לסיפורים ברדיו, ועשרות החללים הטריים יחסית מאז יום הזכרון
הקודם, גם ההרגשה הכואבת, שהאדם שאני אוהב, לא רוצה בי כמו
שאני רוצה בו. כמו תמיד, המועקה הלאומית התערבבה בזו האישית
ויצרה דכאון אינסופי, שלא חלף גם ביום העצמאות. בכלל, התפר הדק
הזה שכולם נורא נהנים לדבר עליו אף פעם לא עבד עלי במיוחד.
הדכדוך של יום הזכרון תמיד נשאר איתי לפחות עד שבועות.

דיברתי עם יהודה בצהרי יום העצמאות והוא היה בפיקניק עם חבריו
מהצבא. הרגשתי ממורמר ובודד. לרגע נזכרתי בל"ג בעומר של כיתה
ט', כשאלעד עשה מדורה עם חבר הילדות שלו תומר, ואיך לא רציתי
ללכת אליה, ובגלל אי-הבנה ותקשורת לקויה, נשארתי בסופו של דבר
בלי מדורה ובלי כלום, ואיך רצתי אחרי שיחת הטלפון איתו - כל
כולי בן 14 וקצת - לחדרי, הסתגרתי ובכיתי שעות עד שנרדמתי
מהדמעות ומשכרון ריח העשן הפולשני.

בסוף השבוע שבא מיד לאחר יום העצמאות חזר יהודה לסורו, ובשיחה
הראשונה שבה הבעתי מעט מורת רוח מחוסר ההשקעה שלו, הודיע שהוא
מצטער אבל ככל שהוא מנסה, הוא פשוט לא יכול לראות אותנו כזוג,
ושאולי אסכים כבר שסתם נהיה ידידים. מאחר שנמאס לי כבר להיות
היחיד שרוצה יותר מזה, ולא התאים לי להיות בעמדת הנודניק שדורש
שכל ההבטחות תקוימנה, די לא נותרה לי ברירה אלא להרים ידיים,
ואולי לחזור לשיטת המחשבה הקודמת, לפיה הידידות תוביל לבסוף
לאהבה. אמרתי שמבחינתי זה בסדר, על אף שחשבתי שזה ממש לא.
בכלל, כל העיסוק השרירותי הזה בהגדרות נראה לי ילדותי וטפשי.
ממתי נקבע אופיו של קשר בין שני אנשים מתוקף כך שהם קוראים לו
בשם כזה או אחר ? אבל, כאמור, מאחר שהשבוע שעקב את החלטת יהודה
להיות ביחד היה בין הגרועים בקשר שלנו, לא ראיתי שום סיבה
להיצמד למונחים שהוכיחו עצמם ריקים מתוכן וממשמעות.

ואז הגיע אחד השלבים הקשים יותר, אם לא הקשה מכולם. דווקא הפעם
ידע יהודה יפה מאד לפרש את הגדרת היחסים החדשה, ולפרוט אותה
למעשים. הוא הרגיש חופשי לדווח לי על כל מי שהתחיל איתו, ומי
אמר לו מה ואיפה. הוא סיפר למשל, שבביקורו במספרה, אמר לו
החופף שהוא ילד יפה ושהוא צריך לבוא יותר, ובאיזה מועדון שהוא
יצא אליו נתנה לו בחורה את מספר הטלפון שלה, וזה כמובן החמיא
לו ביותר. הוא גם אמר - בבדיחות או שלא - שאולי אפילו יתקשר
אליה.

שום דבר בהתנהגות שלו לא היה ניתן לפיענוח. הכל בלתי מובן. לא
הצלחתי לפרגן לו על הדברים שסיפר לי, וזה כנראה ניכר בתגובותי,
מה שהביא עד מהרה להתרחקות מסויימת. אני, שכבר חוויתי את המצב
הזה עם יהודה מספר פעמים, את הכמעט-ניתוק, התחלתי להרגיל עצמי
למצב הפרידה, וניסיתי לפתוח את עיני ולהסתכל מסביבי, ייתכן תוך
תקווה סמויה שאם תצוץ לי איזו הזדמנות זה יגרום לו לקנא ולזחול
אלי בחזרה. כך, למשל, בהשתלמות צבאית תלת-יומית עם נציגים מכל
חיל המודיעין, בה נטלתי חלק כנציג היחידה שלי, שמתי לב שחייל
דתי אחד, מיחידה אחרת בחיל, לא מפסיק להסתכל עלי מהקצה השני של
חדר הדיונים. ביום הראשון, התעלמתי, חשבתי שאולי אני הוזה,
אחרי הכל - כמה חמוד שהוא היה וכמה שהוא נראה הומו - הוא היה
דתי. ביום השני, הוא כבר תפס את המושב לידי, החליף איתי מילה
פה ושם, ומדי פעם - לגמרי בטעות - היד שלו נגעה בידי. אחרי
הפעם העשירית זו כבר הייתה טעות שיטתית למדי. ביום השלישי, שוב
ישב לידי, ולקראת סוף יום ההרצאות, כשידעתי שלא אראה אותו יותר
ושאין לי מה להפסיד, רשמתי לו על הדפדפת עליה התכתבנו על הא
ועל דא במשך כל היום - "אתה חמוד". בתגובה, הוא כתב לי את מספר
הפלאפון שלו.

בסופו של דבר לא יצא מזה שום דבר רציני, אבל אני המשכתי לחפש
את הבחור שימשוך אותי החוצה מהמשולש הזה, שכבר איבד כל צורה.
באמת, אני לא מאחל לאף אחד להיקלע לכזה מן משולש, בין שני כאלה
אנשים: האחד לא יודע מה הוא רוצה, אבל למרות זאת הכל בא אליו,
הוא מקבל הכל בלי להתאמץ, בלי לרצות; השני יודע מה הוא רוצה,
וגם חושב שהכל מגיע לו, שהוא יכול להשיג הכל. אתה פשוט הולך
לאיבוד ביניהם.

ערב אחד, כשדיברתי בטלפון עם יהודה, הוא נשמע ממש מוזר, ובשלב
מסוים הוא אמר לי "חבל שאתה לא פה". "למה?", השתוממתי וחשבתי
לעצמי, ממתי הוא צריך אותי כל כך, ועוד עכשיו שאנחנו רק
"ידידים". "כי אני חרמן אש". "סליחה?", אמרתי, "מה זה צריך
להביע?". "כלום,שאני מחזיק עכשיו את האיבר הגדול שלי שהולך
ומתקשה, וחבל שאני לבד". הדברים שהוא אמר מצד אחד קצת הדליקו
אותי ומצד שני הרגיזו אותי. מה פתאום הוא משתף אותי בזה ומביע
מעין רצון שאהיה לידו כדי לעשות איתו סקס, לממש את החרמנות
שלו. איזו מן ידידות זאת? וגם מה הישירות המוזרה הזו? "אתה על
משהו?", שאלתי, וזכיתי לתגובה של צחוק ארוך ומתגלגל שבסופו
מילה אחת: "ברור". זה הרתיח אותי. "יהודה, תשמע טוב", אמרתי
בעצבים, "אל תתקשר אלי יותר כשאתה במצב הזה!". "כזה אני, TAKE
IT OR LEAVE IT". "אז לא מתאים לי להמשיך ככה", אמרתי, ולפני
שטרקתי את הטלפון הוא הספיק להשחיל "אז אולי עדיף שאני לא
אתקשר בכלל".

יכול להיות שהוא רצה שאומר משהו כזה. שאשחרר אותו מכבליי, ארפה
את אחיזתי בו ואתן לו אור ירוק לנתק איתי את הקשר, בלי שהאשמה
תהיה בבירור עליו. הייתי צריך לצפות שאם אומר דבר כזה, יהודה
באמת לא ירים יותר את הטלפון, ושממש כך, בצורה המגוחכת הזאת,
יכולים יחסינו להסתיים.