נאבקת אנוכי למצוא נשמתי
והאויר עבש וחסר תועלת
כמלא מעצורים, גדרות ומשמרים.

שואל לבי מדוע
מדוע לא אשוב אל נופי נפשי?
מדוע לא אניח ראשי על זהב החול?
אטהר גופי בים הכחול?
אשכח סבלותי תחת רקיע חיי?

השקט לב ניצן.
נשמתי אז ניעורה ומשיבה.
השקט שוב ישוב
אך תחילה חלוף תחלוף לה הסערה.

ויתענה אז לבי לאמור,
כפופים ועייפים הם ענפי,
מוכי רוחות גשמים.
שלחי נא, נשמה מופלאה,
מעלי את זו הסערה.

נשמתי הגדולה אז תשיב;
לעיתים יש לותר על זמורה
בכדי להטיב את הצמיחה.
אל דאגה לב עץ קט.
גזעך עב ושורשיך חזקים.
פי שנים תגדל בחלוף המכשולים.