בסופו של דבר, היה זה, אחרי הכל, הסוס הראשון שחצה בראש את קו
הסיום. לרגע נדמה היה שהרביעי עקף אותו בסיבוב, אך הסתבר שהוא
לא שמר על היתרון עד לרגע המכריע. מישהו ידע שבמירוץ זה היה
עוד כח, שאיננו מן הטבע לבדו. רבים היו, שלא אהבו את התוצאה
כלל. מישהו, שילם על זה ביוקר. אבל ככה זה. בסופו של דבר, היה
זה, אחרי הכל, הסוס הראשון שחצה בראש את קו הסיום.

"שלא תחשוב שאני לא יודעת שזו היתה מלאכה שלך." אמר הגברת
מגארי לבנה שישב במרתף. הוא הביט בה. הוא לא התכוון להכחיש.
"ומה רע בכך ?" שאל. היה לה מבט נוקשה, אך מבטה זה חייך אליו.
"אתה עוד צעיר. אולם כשמשחקים עם דרכו של עולם, הדברים, בניגוד
למכוון, הופכים פחות צפויים דוקא. הכישוף הוא משחק מסוכן. הוא
מעוות את התוצאה הסופית בלבד, מבלי להתאים לה את השתלשלות
האירועים המתבקשת. אתה עוד תלמד, רק חבל שתצטרך לעשות זאת
מניסיונך שלך." משגמרה דבריה אלו, עלתה מן המרתף, מתכוונת
לנזוף בבעלה עתה.
ולוק מגארי למד. אך רק בסוף אותה שנה, לוק מגארי למד.

"אנשים לא מתייחסים בעין יפה להימורים שלך, ג'ינו." אמרה
לבעלה. אבל היא לא יכולה היתה להרוס לו את מצב-הרוח. "זה רק
משום שאני כל-הזמן מנצח. לו הייתי מפסיד, היו מסתכלים על-כך
בעין יפה מאד." אמר בשלווה.
"בדיוק." אמרה הגברת מגארי.

ובבית אחר באותה שכונה, היו עסוקות באותה שעה שלוש מבנות הכיתה
השמינית בפנימייה בהפקת לקחים.
"אסור שזה יקרה שוב השנה." אמרה לינדה. היא אמנם לא היתה
מעורבת בכך ישירות. אך מינרווה ופטרה הביטו בה בהסכמה.
"בהחלט. לעלום לא נריב שוב בגלל בחור." אמרה פטרה.
"ובובי הוא גם לא כל-כך משהו אחרי הכל..." חייכה מינרווה
לעצמה.
"השנה נשים לזה קץ אחת ולתמיד." לינדה דיברה באופן חריף משהו.
היא היתה יפהפייה. אחת הבנות היפות ביותר שנראו אי פעם
בלווינטון, והיא ידעה זאת היטב.
"אחת ולתמיד ?" הביטה בה מינרווה במבט בוחן.
"נכריח אותם לבחור." אמרה לינדה. היא נראתה מרוצה מעצמה.
"נכריח אותם לבחור ?" המשיכה מינרווה במלאכת החקירות. היה לה
חיוך יוצא דופן.
"השנה, כל אחד מהבנים, יצטרך להצהיר מראש, באיזו בת הוא
מעוניין." הסבירה לינדה.
"ממש." פתרה מינרווה את העניין. לינדה הביטה בה בחדות.
"זה בדיוק מה שנעשה. אנחנו לא יכולים לתת לאירועים של שנה
שעברה לחזור על עצמם."
"ומה גורם לך לחשוב שהבנים יסכימו לסידור הזה שלך ?" שאלה
מינרווה, מעט משועשעת.
"פשוט. נאמר להם שאם הם יסרבו, אף אחת מן הבנות לא תהיה מוכנה
לשמוע עליהם השנה." אמרה לינדה בממזריות.
"ולמה שהם יאמינו לנו ?" שאלה מינרווה.
"הם לא יקחו את הסיכון." אמרה לינדה.
"כן. הרי בנים אינם יודעים שגם אנחנו רוצות אותם לפעמים." אמרה
פטרה. מינרווה הרימה כלפיה את גבותיה :
"הא ? הייתי אומרת שבובי יודע..." אמרה בחיוך שובבי.
"אני לא בטוחה שאני מעוניינת בסידור הזה." אמרה פטרה.
"אין לך מה לחשוש. הוא לא יעבוד." הבטיחה לה מינרווה.
"הוא יעבוד. וזה יהיה נפלא..." ליחששה לינדה.

אותו לילה, היה הלילה האחרון של החופש הגדול. למחרת יכנסו שוב,
כל בני ובנות לווינטון, לפנימייה במרכז העיר. המורים הטובים
ביותר בארץ. אך אותו לילה, קרה עוד מאורע בעל חשיבות. בהרבה
בתים דיברו בעין לא יפה על מחלת ההימורים של ג'ינו מגארי. אבל
בבית אחד, היו הדיבורים חריפים יותר.
"שוב פעם מגארי לקח לי את הקופה." אמרה הגברת מינפלאוור.
"תפסיקי לקבל ממנו הימורים." ענה לה בעלה.
"אתה יודע שזה לא חוקי, לסרב לקבל הימורים מאדם כלשהו, רק על
בסיס זה שהוא מנצח."
"בחיי, סוכנות ההימורים שלך עולה לנו הרבה יותר כסף ממה שהיא
מכניסה. עוד נפשוט רגל בגלל זה." רובי מינפלאוור היה לא שקט.
"אל תהיה מגוחך. אבל היה משהו משונה במירוץ הזה. הסוס הרביעי
כאילו בחר שלא לנצח. אני חושבת שמגארי שילם לו." אמרה הלנה.
"מדוע שמכולם ישלם דווקא לסוס הרביעי ?" שאל רובי.
"אולי הוא שילם לכולם... הם עולים לי ביוקר, ההימורים שלו."
אמרה הלנה.
האדון מינפלאוור קם מכסאו.
"אני שם לזה סוף, הלנה. אני שם לזה סוף. אני מצטער, את חייבת
לסגור את סוכנות ההימורים שלך." אמר.
"לא בא בחשבון." התעקשה הגברת מינפלאוור.
"בסדר... את לא משאירה לי ברירה. אני הולך להתקשר לברוקסטאון.
זה אולי יקח זמן, אבל אני אשים לזה סוף..." האדון מינפלאוור
היה החלטי הפעם.

משפחת מינפלאוור היתה המשפחה העשירה ביותר בלווינטון. כך לפחות
היה לפני מספר שנים. והיום, היום יש שמועות  האומרות, שמשפחת
מגארי עשירה יותר. וככל שמשפחת מגארי נהייתה עשירה יותר, כך
החלו משפחות העיר לווינטון לחבב אותה פחות. וודאי שהיו מחבבות
אותה עוד הרבה פחות, לו ידעו את סוד מזלו של ג'ינו מגארי. אך
כמעט אף אחד לא ידע. ג'ינו מגארי עצמו לא ידע.

לינדה מינפטון, לא בזבזה זמן בתחילת שנת הלימודים. וכבר עם
סיומו של יום הלימודים הראשון, סימנה לפיטר שברצונה לשוחח
איתו. הוא היה, ללא ספק הכתובת המתאימה ביותר.
"אני דורשת שכל בן יגיד בדיוק באיזו בת הוא מעוניין השנה."
אמרה במפתיע. פיטר, באופן משונה, דוקא לא נראה מופתע. אך היה
זה הרגלו, לשמור על מבט בטוח תמיד.
"בסדר, אני מעוניין בכולן." אמר מבלי להרהר בכך. לינדה לא
התרשמה ממשחק המאצ'ואיזם.
"לא טוב, פיטר. כל אחד חייב לבחור בבת אחת בלבד." אמרה. פטרה
ומינרווה, הביטו בה קצת יותר מרחוק. הן לא יכלו לשמוע את
השיחה, אך תיארו לעצמן, פחות או יותר, את מהלך העניינים.
"זה נוגד את חוקי האבולוציה הבסיסיים ביותר." אמר פיטר מבלי
להניד עפעף.
"אז הרי לך תמריץ אבולוציוני - כל בן בוחר בבת אחת, או שאין לו
סיכוי עם אף אחת. האסימון נפל ?"
"לא." אמר פיטר בקלות.
"האמנם ?" שאלה לינדה.
"אבל אני מוכן להציע לך הצעה נגדית." אמר פיטר. לינדה נראתה
מחוייכת. היא גם ידעה שפיטר הביט בה ורצה אותה באותו בזמן.
"אני שומעת." אמרה.
"כל בן יבחר בבת אחת, כרצונך. אבל כל בת, מחוייבת, במהלך השנה,
להיענות לבן אחד, מכל אלה שבחרו בה." אמר פיטר, וחייך.
"להיענות לו ?" הביטה בו לינדה במבט שואל.
"במלוא מובן המילה." הבהיר פיטר. לינדה הרימה כלפיו את
גבותיה.
"מוסכם." אמרה בקול דק. היא קיבלה את מה שרצתה. וגם הוא.

והלילה שהגיע לאחר השיחה הזאת, היה לילה ארוך במגורי הבנים.
פיטר נכנס לשם, ומשום מה כולם השתתקו, הרגישו, ככל הנראה, שיש
לו הודעה למסור.
"ובכן, שותפיי היקרים לגזע ההומוספיינס, השנה, כל אחת מבנות
הכיתה תשכב עם אחד הבנים." אמר בבטחון. רוב הבנים החלו מחייכים
בינם לבין עצמם, או קוראים קריאות מעודדות בדומה לחבורת סוסים.
לא כולם. לוק מגארי, נראה קצת מסוקרן, אך שמר על שקט. ודינקו
פטרוביץ', הביט בפיטר בזלזול גלוי.
"ולמה אתה חושב כך ?" שאל את פיטר בקול רם, כדי לגבור על
הקולות האחרים במגורים. כל הבנים הביטו בפיטר, כמחכים לדברי
חוכמה ממנהיגם.
"לינדה הבטיחה לי." אמר בקול מרוצה.
"אהה. ואני מניח שיש לה אחריות מניסטריאלית בנושא ?" פלט
דינקו.
"לא, שמוק. כל אחד מאיתנו צריך לבחור בבת אחת, בה הוא מעוניין
השנה. כל אחת מהבנות, מחוייבת לשכב עם אחד מהבנים שיבחרו בה.
זה ההסכם. קלי-קלות." סיכם פיטר במשפט תבניתי את מערכות היחסים
שצריכות היו להיבנות אותה שנה.
"ומה גורם לך לחשוב שהבנות באמת יעשו זאת ? לינדה הבטיחה לך ?"
דינקו נכנס לעימות.
"אין לך מה לדאוג, דינקו. אני משוכנע שאף בת לא תבחר לשכב איתך
דוקא." כדרכם של בני-אדם, כשהם נעדרים טיעונים אמיתיים, הם
יורדים לעלבונות אישיים.
"אנחנו נראה לגבי זה, פיטר." אמר דינקו.
"הן כולן יודעות איזה סוטה אתה." אמר פיטר.
"מצויין. אז כולן יודעות, שאם הן יבחרו בי, הדרך להגיע למטרה
פשוטה יותר." אמר דינקו.
אף אחד מבני הכיתה לא נהג להתקרב יותר מדי לדינקו, בייחוד לא
בלילות. והסיבה לכך היתה פשוטה. דינקו פטרוביץ', היה ישן ערום.
הוא עשה זאת תמיד, עוד מגיל צעיר מאד. אך כל עוד היה בבית,
יכול היה הדבר להיחשב כסביר, פחות או יותר. במגורי הבנים
המשותפים, לעומת זאת, נחשב הדבר לסטייה של ממש. והיו לו,
לדינקו, תכונות תמהוניות במקצת. אולם כולן התגמדו, לעומת
הנטייה שלו לישון בבגדי לידה. מיותר לציין, אגב, שכל הבנים
נמנעו במפורש, מלהסתכל לכיוונו, בייחוד כשהיו מתעוררים בבקרים.
ואם היו מסתכלים לכיוונו, במקרה, או שלא במקרה, היו נזהרים
היטב, שאיש לא יבחין בכך.
"עלינו להחליט בחכמה כיצד לחלק בינינו את הטריטוריה." אמר פיטר
לאחר שהיפנה את מבטו הלאה מדינקו.
"מה זה אומר ?" שאל צ'יפ מלאגר. צ'יפ מלאגר היה ילד חביב שכזה.
הוא היה קצת נמוך, ודי רזה. היה בו משהו תוסס שכזה, בדרך כלל,
גם הפעם.
"אנחנו לא רוצים כלנו לריב על אותה בת, זה לא כלכלי בשבילנו."
הסביר פיטר.
"בסדר. אני בוחר במינרווה. אתם יכולים להשתעשע לכם עם השאר."
צ'יפ היה חכם מספיק, להכריז ראשון במי הוא מעוניין. תמיד קשה
יותר לערער על זה.
"אני את לינדה." בובי מינפלאוור קלט את מהלך העניינים ומיהר
להכריז אף הוא. הוא ידע מדוע הוא עושה זאת.
"בובי, בובי..." צחק פיטר. "לינדה היא שלי." אמר בהדגשה.
"אני חושב שזו צריכה להיות החלטה שלה." אמר בובי. הוא ופיטר,
תמיד היו חברים טובים.
"חבל לך, בובי. יש לך סיכוי מעולה, אם תבחר כל אחת אחרת." אמר
לו פיטר, ובני החדר ישבו מהופנטים מן הפיקנטיות שבדברים.
"אני לא מוותר עליה, פיטר." אמר בובי.
"חבל, גבר. רציתי דוקא לסדר לך עניין. יכול היה ללכת לך על
בטוח עם פטרה." אמר פיטר.
אבל בובי לא וויתר. בובי מינפלאוור היה טיפוס כזה, כזה של אחד
לאלף. אחרים היו אולי מתקשים להתמודד בפנימייה, כשכולם יודעים
שאמא שלך היא סוכנת הימורים. הימורים היו בעיה קשה בלווינטון.
היה זה אחד מאותם דברים, שכולם דיברו נגדו, אך עשו אותו בסתר.
או לפחות, רובם. מי שלא הימר מעולם בחייו, היה דוקא אביו של
בובי, שמעולם לא ראה בעין יפה את תעסוקתה של זוגתו. אבל ההצלחה
של בובי, נבעה מכך שהוא היה חכם מדי מכדי להתבייש באמו. 'כן,
אמא היא סוכנת הימורים ידועה'. היה אומר תמיד. לפיטר לפחות, זה
לא הפריע, כי ההורים שלו היו מאותם מעטים שלא היו מהמרים.
אחרים נטרו לו לעתים, בייחוד כשהוריהם הפסידו. לוק מגארי,
כמובן, לא היה יכול להתלונן על כלום. בובי חיבב את לוק מגארי,
על אף שהאחרון עלה לאימו בכסף רב. נכון אמנם, שבובי מעולם לא
ידע, על האחריות האמיתית של לוק עצמו לעניין.

בני הכיתה ישבו במעגל, והכריזו, אחד אחרי השני, במי הם
מעוניינים. דין קיפלינג בחר בפטרה. ברייטן מייקלף, התחצף ובחר
גם הוא במינרווה, כמו צ'יפ. אולם לעמיתו של דבר, היות שמספר
הבנים בכיתה עלה בעשרה על מספר הבנות, הרי שהיה הדבר הכרחי.
רוב הבנות, על-כל פנים, נבחרו על-ידי בן אחד בלבד. המעגל השתתק
לרגע, כשהגיע תורו של דינקו פטרוביץ'.
"לינדה, כמובן." אמר.
"אתה אידיוט, דינקו." פלט פיטר.
"אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. אבל כשלינדה תהיה במיטה שלי,
אתה תשחק עם עצמך בחדר, מפנטז על משהו שלא יהיה לך לעולם."
אבל פיטר לא טרח לומר יותר מזה. הוא לא באמת נבהל מדינקו.
המעגל התקרב לסיומו, והילדה נותרה הבת היחידה שאיש לא בחר בה.
ושני הבנים היחידים שטרם הכריזו, היו לוק מגארי, ושמוס הולדן.
שמוס היה ילד גוץ ושמן, וגם די מכוער, בנוסף לכל. ולוק מגארי,
פשוט מעולם לא היה אחד מאלה שמושכים תשומת לב. עד אותו לילה.
"לינדה." הוא אמר בשקט. פיטר נשף אוויר משפתיו.
"קצת קופצים מעל הליגה שלנו, הא מגארי ?" וזה היה נכון. לוק לא
היה מרשה לעצמו לקחת סיכון כזה תחת נסיבות רגילות. אבל הוא ידע
משהו שהאחרים לא ידעו. והוא ידע, שתחת אותן נסיבות מיוחדות,
היתה לו הזדמנות אמיתית להשכיב את הילדה היפה ביותר שנראתה אי
פעם בלווינטון. והוא לא יכול היה לוותר על כך. לא בגילו. אבל
לשיא האידיוטיות הגיע שמוס הולדן. כשהוא אמר את המילה 'לינדה'
המעגל פשוט פרץ בצחוק. לו השניים באמת היו יחד, הם היו נראים
לא פחות משונה מהיפה והחיה. אבל המעגל סיים את תפקידו, וכל זאב
בחר את הארנבת שלו.
"מה קורה עכשיו ?" שאל צ'יפ, מבט מרוצה על פרצופו.
"צריך להודיע לבנות." אמר פיטר.
"כדאי אולי לערוך איזה טקס להסכם. אנחנו ניתן להן את הרשימה,
והן יתחייבו בפנינו על החלק שלהן." אמר לוק מגארי.
"טקס ? למה לא. נעשה את זה מחר בלילה." אמר פיטר.
"מחר זה מוקדם. אולי עדיף בשבוע הבא ? יתן למי שרוצה הזדמנות
לשקול שנית את הבחירה שלו." אמר לוק.
"מה קרה, מגארי ? קיבלת רגליים קרות ?" התגרה בו פיטר.
"לא אמרתי שאני." אמר לוק.
"יפה. אז הטקס יערך מחר. אני אדבר עם לינדה." קבע פיטר.
"מחר. כן, אני מניח שזה אפשרי..." אמר לוק מגארי, בעיקר
לעצמו.

אותו לילה, נראה קצת אחרת בחדר המגורים של הבנות.
"את הבטחת שנעשה מה ?" שאלה אותה מינרווה, מחייכת בתדהמה.
"שמעת אותי בדיוק." אמרה לינדה.
"אבל אנחנו לא באמת הולכות ל... להענות להם, נכון ?" שאלה
פטרה.
"מובן שלא. הם לא שווים את זה." ענתה לינדה.
"פיטר שווה את זה..." מלמלה מורגן, שוכבת על מיטתה כשפניה
מופנות מעלה.
"תארי לך מה יקרה אם מישהי מאיתנו תבחר רק על-ידי שמוס ? עצם
המחשבה מעוררת בי בחילה !" אמרה אמילי.
"שטויות. שמוס סתם מכוער. דינקו פטרוביץ' - זה סוטה אמיתי.
לילה איתו יגרום לכל אחת נזק תמידי." אמרה לינדה.
"הוא דוקא נראה לא רע כל-כך." אמרה אמילי. לינדה היפנתה אליה
מבט חד.
"ובכן, את יכולה בקלות להיכנס למגורי הבנים בשבע בבוקר ולהציץ
על כלו, אם זה מעניין אותך." ענתה.
אמילי הסמיקה. "אל תעמידי פנים שאף-פעם לא חשבת על זה..." לחשה
בשקט.
לינדה הביטה בה מזועזעת. "ממש ממש לא !" אמרה בגועל. מינרווה
יצאה משתיקתה :
"היית רוצה שנאמין לך... הא ?" אמרה בחיוך מאד מתוח.
לינדה עיקמה את מבטה. "מה הבעיה שלך ?" שאלה את מינרווה.
מינרווה לא ענתה על השאלה. לפחות, לא באופן ישיר. במקום זאת,
אמרה :
"את יכולה להיות מרוצה, לינדה. את קיבלת מה שרצית."
"למה את מתכוונת ?" לינדה לא דיברה בטון נעים עכשיו.
"רצית שכל בן יכריז באיזו בת הוא מעוניין. קיבלת את זה. הם בטח
עושים זאת ממש עכשיו." אמרה מינרווה.
"עשיתי את זה, בעיקר בגלל שתיכן." אמרה לינדה, ברומזה אל
מינרווה ופטרה.
"האמנם ?" שאלה מינרווה.

בשעה שלוש בלילה, כולם כבר היו ישנים. הן בחדר המגורים של
הבנות, והן בזה של הבנים. כולם חוץ מאחד. לוק מגארי קם בשקט
ממיטתו, והתגנב החוצה מן החדר בדומיה. הוא יצא דרך החור בגדר
של חצר הפנימייה, והחל בהליכה מהירה מאד ברחובות החשוכים. לפני
שנכנס לביתו, הוא הביט בינשוף שהיה על העץ בחצר. הוא נמצא שם
תמיד, מאז מותה של הצוענייה הזקנה, שהתגוררה בבית שהיה על
האדמה הזו לפני שג'ינו מגארי קנה אותה, ובנה בה בית חדש וגדול
הרבה יותר.
לוק נכנס לביתו. הוא זכר בעל-פה את רוב המרכיבים. הוא לקח גזר
מן המגירה במטבח, ולא שכח גם קצת פלפל. השאר צריך היה להימצא
במרתף. הוא ירד לשם, ופתח את הספר עם המתכון. הוא התחיל
בינתיים לחמם את האש. למזלו, לא חסר לו אף מרכיב. היו לו
ציפורני סוסים, גרזן משומש, וחצי כוס קורי עכביש. אבל אז, הוא
שמע במרחק המדרגות, את אותו קול צעדים שקיווה שיצליח להימנע
מלשמוע.
"מה אתה עושה, לוק ?" שאלה הגברת מגארי במבט עמוק. עיניה נחו
לרגע קט על המתכון הפתוח, ומיד לאחר מכן התמקדו באישוני בנה.
"שום דבר." ענה. ניכר היה שהוא לא הכין תשובה מחוכמת יותר.
"אהם. איזה הסכם כל-כך חשוב, עתיד להיערך מחר, שהיית צריך
לדהור הלילה לבית כדי להבטיח שהוא יקויים במלואו ?" שאלה הגברת
מגארי מבלי להניד עפעף.
"אמא, זה אישי." אמר לוק. היא ניסתה ליצור בפניה מבט שיבהיר לו
שאיננה כועסת, כי אם מודאגת. היא לא היתה משוכנעת שהצליחה
בכך.
"מזה בדיוק חששתי. שזה אישי. כשאתה מתחיל להשתמש בכישוף כדי
לטפל בעניינים אישיים, אין לדעת היכן זה יגמר. אבל לעתים
נדירות דבר טוב יוצא מזה. תיזהר לוק. הקפד שאיש לא ישים לב. אם
יוודע שאתה עורך כשפים, יעיפו אותך מן הפנימייה." הזכירה לו.
הוא ידע זאת. כישוף היה מאד לא מקובל בלווינטון. למעשה, הוא
היה מחוץ לחוק.
"איש לא יגלה." אמר לוק. אמו הביטה בו במבט מאד חודר, ולא אמרה
דבר.

בערב שעקב את היום הבא, לפני שנפרדו הבנים והבנות אל חדרי
המגורים, נתאספו כולם בחצר שמאחורי המבנה הראשי. היה כבר חשוך.
הירח היה מלא בחציו האחד, וחשוך בחציו האחר. בכל-זאת, היה ניתן
להבחין גם בצורת חציו החשוך, בעין חדה.
"זאת הרשימה של הבחירות שלכם ?" שאלה לינדה בהתייחסה לרשימה
בידו של פיטר.
"נכון." הסכים פיטר.
"ובכן, תן לי אותה." אמרה לינדה.
"לא כל-כך מהר." אמר פיטר.
"מה העניין ?" שאלה לינדה.
"על הבנות להתחייב, כזכור, שכל אחת מכן תשכב עם אחד מן הבנים
שבחרו בכן, עד סוף השנה." אמר פיטר. הוא בחר הפעם בניסוח מפורש
יותר מבפעם הקודמת (ואף שונה במקצת במשמעותו), שלא יהיו אי
הבנות.
"זה מוסכם." אמרה לינדה. הבנים סקרו את הבנות לבדוק אם אכן הן
מסכימות. רוב הבנות הנהנו במבוכה קלה. חלקן, על כל פנים, נרתעו
מן ההתחייבות השקרית הברורה הזו. זה היה הרגע, בו לוק מגארי
התערב.
"וכדי לתת תוקף להסכם, על כל אחת מכן לאכול חתיכה מן הגזר
הזה." אמר ושלף גזר באופן מפתיע מכיסו. מאגף הבנים, נשמעו
צחקוקים עמומים.
"זה מן חוש הומור שכזה, לוק ? לא מתאים לך." אמרה לינדה. היא
לקחה את הגזר. היא נתנה נגיסה קטנה בו, ובלעה. זה לא היה טעים.
הטעם לא היה בדיוק כשל גזר. מינרווה היתה הבאה בתור. היא לקחה
נגיסה גדולה יותר. היא העבירה את הגזר לאמילי. אמילי לא השתהתה
בטרם נגסה בגזר, אף כי עיניה בחנו אותו נמרצות בעוד ידה קירבה
אותו אל פיה. היא ניסתה להעביר אותו הלאה, אך אף אחת מן הבנות
האחרות כבר לא נגסה בו. זה לא הפריע ללוק. להיפך, הוא אפילו
הוקל במקצת. אמילי נשארה עם טעם מר בפה, והגזר דוקא לא היה מר.
סבלנותה של לינדה פקעה. היא הביטה בפיטר במבט ארוך, וחזרה על
בקשתה הקודמת :
"הרשימה, פיטר." אמרה בקצרה. פיטר חייך אליה בממזריות מסויימת,
והניח את הרשימה בידה. "נדבר." אמר לה ופנה ללכת. הוא לא התרחק
יותר מדי. לינדה פתחה את הרשימה והביטה בה במבט חטוף. היא
חייכה. מסביבה החלו הבנות מגלות עניין, חלק גלוי וחלק סמוי
יותר, בפיסת הנייר. הבנים מצידם החלו מתרחקים במקצת, נבוכים
במקצת, ומנסים לפענח מרחוק בעינהם את תגובת הבנות. לינדה הביטה
סביבה בהנאה. היא קיפלה חזרה את הרשימה.
"נסתכל על זה בחדר." אמרה, והחלה הולכת אל מגורי הבנות.  

השעה היתה כבר מאוחרת למדי, כשבובי הסתובב במיטתו, והבחין
במקרה בעיניו הפקוחות של לוק מגארי, במיטה על ידו. לוק היה
מופתע במקצת.
"אתה עוד ער ?" אמר לו בובי.
"לא במיוחד." ענה לוק.
"נראה שהולכת להיות לנו שנה מעניינת." אמר בובי.
"נראה כך." הסכים לוק.
"היית מעוניין אולי לעשות אותה מעניינת עוד יותר ?" שאל בובי.
לוק התרומם במקצת על מרפקיו.
"למה אתה מתכוון ?" שאל.
"אני מתכוון..." בובי השתתק לרגע, כאילו נזכר במשהו. הוא היפנה
לרגע את מבטו, ואז התמקד לשנייה מאד קצרה שוב בלוק.
"אני מתכוון שיש מרוץ של חמישה בנים בדרך למיטה של לינדה."
אמר. לוק חייך במבוכה קלה. "אנלוגיה מעניינת." אמר.
"אז... אתה מעוניין לשים על זה כסף ?" פלט בובי.
לוק הרים גבותיו בהפתעה. הוא היה יכול להבין שזה הכיוון שהשיחה
הולכת אליו, ובכל-זאת, הוא היה מופתע. זה לא נראה לו מתאים
לבובי.
"למדת משהו מאמא שלך ?" שאל אותו.
"למדתי שעוד קצת אנדרנלין בדם אף-פעם לא מזיק." אמר.
"תזהר, נשמע לי שאתה עוד עלול להתמכר." אמר לו לוק. בובי
חייך.
"אז אתה מעוניין או לא ?" שאל.
"מה הסיכויים שאתה מציע ?"
"ובכן, אמא שלי אומרת שצריך לכוון את הסיכויים כך שיתאימו
להערכות הקהל לגבי כל סוס, ויחד עם זאת, עדיין ייטיבו עם
הסוכן. אז לפי העקרון הראשון, הסוס הראשון שלנו הוא פיטר. ניתן
לו סיכויים של אחד לשתיים. אם לא פיטר, אז אני הבא בתור. לכן
אני אקבל אחד לשלוש. אתה תקבל אחד לחמש. קשה לי להאמין שמישהי
תעיז להתסבך עם דינקו, ועדיין, כל אחת הייתה מעדיפה אותו על
שמוס. אז דינקו יקבל אחד לעשר, ושמוס, אחד לחמישים."
"אני שם מאה לירות על עצמי." אמר לוק מבלי לחשוב.
בובי חייך. "אמיץ, אמיץ. אני מקווה שאתה לא בר-מזל כמו האבא
שלך."
"למען האמת, יש לי עוד יותר מזל מלו."

"צ'יפ מלאגר..." אמרה מינרווה מרוצה מעצמה. "אני מוכרחה להודות
לך, לינדה. נראה שהתוכנית שלך תזרז עבורינו את העניינים."
לינדה הביטה בה במבט מתנשא. "אמרתי לך שזה רעיון טוב." אמרה.
"יש לו את הפלוסים שלו..." הסכימה מינרווה.
"אז כבר יש לך תוכניות בשבילו ?" שאלה אותה אמילי. אמילי נבחרה
על-ידי ג'מי מילטון, והיא יכולה היתה להיות מרוצה יותר.
"יש לי..." חייכה מינרווה.
"ואת מתכוונת... לעמוד בהסכם ?" שאלה אותה אמילי.
"מי יודע ? חשבתי שאולי נתנשק קודם..."

והיתה זו דוקא מינרווה, שבאחת ההפסקות יומיים לאחר מכן, החליטה
לגשת לנער את פטרה.
"כבר שלושה ימים את מסתובבת עם הפרצוף בריצפה." אמרה לה.
"כן." נאנחה פטרה.
"אז אולי מספיק עם זה כבר ?"
פטרה שתקה.
"מה קורה איתך ?" מינרווה התיישבה לידה.
"דין קיפלינג." אמרה פטרה בקול צורם.
"מה איתו ?"
"אני לא רוצה את דין קיפלינג."
"גם אני לא."
"ובכן, לך לפחות יש את צ'יפ מלאגר." פטרה לא הרימה את מבטה.
"עדיין לא ממש יש... אבל אני עובדת על זה ומצפה לתוצאות
בקרוב." חייכה מינרווה.
"זאת לא הנקודה." אמרה פטרה.
"ואת מי את כן רוצה ?" שאלה אותה מינרווה.
"זה משנה ?"
"מאד."
"לא ממש."
"ובכל-זאת ?"
"את פיטר." פטרה הפתיעה את עצמה וענתה על השאלה. מינרווה היתה
מופתעת מן התשובה.
"למה ?" שאלה.
פטרה הסתכלה בה במבט לא מרוצה. "מה זאת אומרת למה ?" התריסה.
מינרווה נדה בראשה. "תשכחי מזה. יש לי שתי מלים בשבילך : בובי
מינפלאוור."
"בובי ? מה לי ולבובי ?" פטרה לא הבינה.
"מה יש ? את כבר לא מחבבת אותו ?"
"מה זה חשוב ? גם הוא בחר בלינדה. היא יכולה להיות מרוצה. היא
קיבלה את כולם." נשתררה שתיקה לרגע.
"סתם כלבה אנורקסית עם ציצים." ירתה מינרווה פתאום. פטרה
הסתכלה עליה מופתעת. לאחר רגע היא צחקה.
"הייתי הורגת בשביל גוף כמו שלה." אמרה בשקט.
"כן, זה יכול היה להיות נחמד." נאלצה מינרווה להסכים.

לוק ניצל את אותו סופשבוע, בו נעדרה אמו מן הבית, לחיפושים
נמרצים בספרי המתכונים במרתף. הוא ידע שלא ימצא כשף לאהבה. הוא
ניסה למצוא זאת בעבר, והיתה לו תחושה שלא במקרה נעדר כשף זה מן
הספרים. הוא ידע גם, שאין הוא מנוסה מספיק כדי לכשף כשף שיבטיח
את סיכוייו להצלחה. אבל הוא יכול היה בהחלט להעניק לעצמו
יתרונות מסויימים. לבסוף מצא מתכון שנראה לו מוצלח בתור שלב
ראשון.

רק ביום שלישי, הצליח לוק להימצא רגע לבד בחברתה של לינדה. מהר
ככל שהצליח, שאל אותה אם היא מסכימה לצאת איתו ביום שבת הקרוב.
ובעוד היא מוצאת עצמה מופתעת מן האומץ, וקצת אולי מן הנאיביות,
הקיש לוק מגארי בתנועה מוזרה באצבעותיו, שלא במקרה.
וכך, נותרה לינדה מאד מופתעת, כשאוזניה שמעו לפתע את קולה
מתווה את המילה 'כן', מבלי שחשבה שהתכוונה להניע את לסתותיה
בהתאם. אך מה שנאמר, נאמר.

לוק מגארי היה מאד מאד לחוץ ככל שהתקדמו מחוגי השעון באותו יום
שבת. הוא ולינדה קבעו להיפגש ליד הקולנוע בתשע וחצי. הוא התקלח
מעט אחרי שבע, ועמד מול המראה זמן רב. הוא ניסה לסדר בצורות
שונות את מכנסיו, להרים מעט את חולצתו, לשאוף אוויר רב אל תוך
חזהו. בכל אחד מן הלילות האחרונים הוא דמיין במוחו את מהלך
אירועים שתכנן להערב. הוא ולינדה ישבו זה לצד זו, כשיד אחת שלו
תגיע אט אט לכתפה, והשנייה תתקרב באותה איטיות אל ביטנה. הוא
ילטף את ביטנה בקצות אצבעותיו, תחילה בחשש, לאחר מכן ביתר
בטחון. זה ימצא חן בעיניה, והיא תעודד אותו, ותדחוף בעדינות את
ידו גבוה יותר במעלה גופה, מתענגת על מגעו. בשלב מסויים תיקח
את ידו, ותחדיר אותה אל מתחת לחולצתה. ולאחר הסרט, היא תזמין
אותו אליה הביתה. לא מהלך אירועים סביר כל-כך תחת נסיבות
רגילות, אך לוק הרגיש שאולי יקרו הדברים בכל-זאת.

והשעה הגיעה. הוא הגיע אל הקולנוע חמש דקות לפני הזמן שקבעו.
הוא עמד שם נבוך במקצת, עובר בעיניו מן הריצפה לאנשים הסובבים
אותו, מתנחם באדם נוסף שעמד שם בודד, כמוהו. תשע וחצי. הוא
התחיל לחפש אותה בעיניו, עוד לא ממש מוטרד, אך בכל זאת לחוץ.
ככל שמחוגי השעון התקדמו, ככה נהייתה עמידתו של לוק נוחה פחות.
הוא חשש שמא יתקל במישהו שהוא מכיר. הרבה מחשבות התרוצצו
בראשו. הכישוף שהטיל בלינדה גרם לה להגיד כן. כעת, הוא לא היה
בטוח שזה יגרום לה גם לעמוד במילתה. אולי אמו ידעה משהו אחרי
הכל.

לינדה הגיעה בחמישה לעשר.

היא היתה לבושה בחולצה כחולה צמודה, עליה בלטו היטב קווי המתאר
של גופה, ובמכנסיים לבנים מעט שקופים שעטפו בשובבות מסויימת את
רגליה הארוכות.  היא התקדמה לעברו בהליכה מאד מדודה ומדוייקת,
ובדקה את מבטו, מקווה שיכשל להתאפק ויסקור בעיניו את גופה
לאורכו. אך הוא ראה שהיא מביטה בו, ונמנע מן הדחף לעשות כן.
מכל הבחינות, זו היתה טעות.
"הי." אמרה כשהגיעה אליו.
"הי." אמר לוק.
"אתה מחכה לי הרבה ?"
"רק כמה דקות." אמר לוק.
"יפה. קנית כבר כרטיסים ?" שאלה.
"עוד לא."
"למה ?" שאלה לינדה.
לוק היה נבוך במקצת. "חשבתי לחכות לך." אמר.
"טוב." אמרה לינדה.
היא עמדה מעט קרוב אליו מן הרגיל, ועל-כן השתהה לרגע בטרם
התקדם לעבר הקופה, מכשהיה ברור שלינדה פונה לשם. הדם בגופו
התרכז באותם חלקים שדם נוטה להתרכז בהם באירועים שכאלה. הם
הלכו לכיוון הקופה באיטיות מסויימת, והוא לא היה בטוח אם זה
היה ביוזמתו או לא. הוא ביקש שני כרטיסים לסרט מהקופאית. הוא
לא היה בטוח איזה סרט. בכל מקרה, כחמש שניות לאחר מכן, הוא
נתקל בבעיה מאד לא צפוייה.
הוא הביט בלינדה במבט הססני.
"מה העניין ?" שאלה.
"שכחתי את הארנק בבית." אמר.
"מה זאת אומרת ?" שאלה לינדה. הפעם, לוק היה נבוך הרבה יותר.
"שכחתי." אמר.
היא פשוט עמדה שם, יוצרת מבט לא נעים בפניה החלקות.
"אולי את יכולה לשלם, ואני אחזיר לך מחר ?" שאל לבסוף.
"לא הבאתי כסף." אמרה במונוטוניות.
מחשבות רצו במהירות בראשו, אך הוא לא הצליח להתאפס על הרבה
מהן. הוא היה זקוק עכשיו להברקה. פתאום חשב שאולי מעז יצא
מתוק.
"אז אולי אנחנו יכולים פשוט ללכת לשבת באיזה מקום, או אולי
לראות סרט בוידאו אצלי בבית..." הוא הסתיר חיוך. הוא היה פתאום
מאד גאה על הרעיון הזה.
"תראה, אני חושבת שאני מעדיפה כבר ללכת הביתה." אמרה לינדה.
"אז אולי נצא שבוע הבא ?" שאל לוק.
"נראה." אמרה לינדה.
אותו לילה עשה לוק מגארי בביתו את הדבר היחיד שיכול היה
לעשות.

"ומרוב שלאבא שלו יש לו כסף, הוא שכח שעל כרטיסים לסרט צריך גם
לשלם." סיפר פיטר בהנאה לבני כיתתו למחרת בבוקר. זה היה המשפט
הראשון ששמע לוק עם הגעתו חזרה למגורי הבנים ביום ראשון בבוקר.
אז לינדה מיהרה מאד להפיץ את הסיפור. הוא שנא אותה באותו רגע.
הוא שנא אותה באמת. והוא היה מוכן לתת הכל כדי להכניס אותה
למיטה.
"בוקר טוב מגארי ! איך עבר עלינו הלילה ?" שאל פיטר בנימה
מתגרה.
"בסדר. מה שלומך פיטר ?" שאל לוק. הוא יכול היה גם לומר הרבה
דברים אחרים, אבל הוא לא אמר.
"שמעתי ששכחת להביא ארנק. מחוכם מגארי. מחוכם מאד."
"כן, כן. קורה." אמר לוק וצחק במלאכותיות. הוא שנא עכשיו גם את
פיטר.
"נכון. כשטובעים בים של כסף, לפעמים שוכחים באמת."
"כן, כנראה." אמר לוק ויצא אל החצר.

במהלך השיעורים של אותו היום היה לוק עסוק מאד בלהביט בלינדה,
מבלי שידע בדיוק למה. הוא גם התבונן איך פיטר שישב מאחוריה שלח
לה פתקים כל הזמן. הוא לא ממש ראה אותה לפני תחילת השיעור
הראשון, ולכן רק בהפסקה הראשונה יכול היה להיווצר בינהם קשר.
כשהוא עבר לידה, הוא אמר לה בוקר טוב, והיא מלמלה משהו לא
ברור. מצבו ב'מירוץ' כפי שהגדיר זאת בובי, היה גרוע יותר עכשיו
מאשר לפני כל העניין הזה. ברור היה לו שלינדה אינה מתכוונת
לצאת איתו שוב. לא מבלי שיעשה משהו כדי לגרור אותה לכך
בכל-זאת. שוב, הוא המתין ללילה.

פעם נוספת, בסביבות השעה שלוש בלילה, התגנב לוק מגארי החוצה
ממיטתו, החוצה מחדר המגורים, והחוצה מן הפנימייה. הלילה הזה
היה קר, והוא הלך במהירות גדולה ברחובות, כדי להגיע כמה שיותר
מהר אל ביתו. הינשוף שעמד על העץ בפתח ביתו הביט בלוק במבט
תמהוני, והפנה את ראשו מעט הצידה, כאילו ניסה לרמוז לו למשהו.
לוק מיהר להיכנס לביתו. רק משהיה מצידה השני של הדלת חדל את
הליכתו החפוזה, למען יוכל להתגנב בשקט ככל הניתן אל המרתף. פעם
נוספת מצא עצמו מחטט בלהט בין דפי הכשפים, מחפש משהו שיכול
להיות מועיל. הקדרה השחורה היתה מונחת מולו, מוכנה כדי להכין
כל אשר יעלה על דעתו. אך על אף להיטותו, אוזניו נותרו קשובות
באופן אינסטנקטיבי לרחשים בבית, והוא נלחץ למשמע קול הצעדים
ממנו לא הצליח גם הפעם להימנע. הוא היפנה מבטו מעלה אל דלת
המרתף, והופתע לגלות שלא היתה זו אמו שעמדה בעיניים מחודדות
בפתח. זה היה דינקו פטרוביץ'.

"דינקו !" פלט לוק בהפתעה.
"שכחת לנעול את הדלת." אמר דינקו. הוא היה לבוש במכנסי טרנינג
בלבד.
"מה אתה עושה פה ?" שאל לוק.
"מה אני עושה פה ? מה אתה עושה פה ?"
"אני גר פה."
דינקו התווה מבט משונה על פניו. ניכר היה בו שלרגע נתבלבל
מעט.
"כן, טוב. עם זה אני לא יכול להתווכח. זאת אומרת, מבחינה
טכנית, זאת הכתובת. אבל במרתף הזה ? ובאמצע הלילה כשאתה אמור
להיות בפנימייה ?" חקר דינקו.
"כן, שכחתי פה משהו, וחזרתי להביא אותו." ניסה לוק.
"כנראה משהו מאד חשוב." אמר דינקו.
"לא במיוחד, למה ?"
"התגנבת בשבילו באמצע הלילה הביתה." הזכיר לו דינקו. לוק ידע
שדינקו לא מאמין לו בכלל. הוא החליט לשנות את הנושא.
"עקבת אחריי ?" שאל.
"אתה מכשף." דינקו לא הוטרד לעת עתה מן השאלה, מה גם שהתשובה
היתה מובנת מאליה.
על אף שידע בדיוק כיצד נראה המרתף, לוק סקר אותו רגע בעיניו
בטרם ענה על השאלה. קדרה שחורה גדולה במרכז. הרבה ספרי כשפים
פרוסים מסביב. צנצנות מלאות בציפורניים של חיות שונות, שיניים,
פירות משונים, תמציות לא מוכרות.
"כן." הודה לוק.
היתה שתיקה קצרה.
"אתה תספר ?" שאל לוק.
"אל תדאג. לכל אחד מאיתנו יש את הסטיות שלו." אמר דינקו בחיוך
מעניין.
"אתה יודע דינקו, זה ממש חשוב לי שלא תספר לאף אחד."
"אני לא אספר." הבטיח דינקו.
נשתררה עוד שתיקה קצרה.
"אז... אתה רוצה לחזור לפנימייה ?" שאל דינקו.
"כן." אמר לוק ונרגע מעט.

הם צעדו חזרה זה לצד זה, הרבה יותר לאט מן המהירות בה הלכו את
הדרך הלוך.
"אז מה בדיוק חיפשת שם ?" שאל דינקו.
"אני לא ממש בטוח."
"זה היה בשביל לעזור לך עם לינדה ?"
לוק היסס. "כן."
"בלילה הראשון השנה, התעוררתי האמצע הלילה, והמיטה שלך היתה
ריקה."
"כן. גם אז חזרתי הביתה בשביל לכשף, אם זה מה שאתה שואל."
"הגזר הזה שנתת לבנות לאכול ?" שאל דינקו. לוק הופתע מעט מן
הדייקנות שבניחושיו.
"לינדה, מינרווה ואמילי אכלו ממנו. שלושתן ימלאו את ההסכם עד
סוף השנה, בדרך זו או אחרת."
דינקו צחק קצת לעצמו. "מה אתה אומר..."
"בכל מקרה, כבר לא נראה לי שזה יהיה איתי." אמר לוק.
"אל תדאג. אני משוכנע שאתם מספיק עשירים בשביל לעמוד בהפסד."
אמר דינקו.
"וגם זו דרך מעניינת להסתכל על זה." חייך לוק.
הם הגיעו בחזרה אל הפנימייה, ולוק עשה את כל המאמצים כדי לא
להיראות נבוך כשדינקו פשט את מכנסיו ונכנס חזרה למיטה.
"לילה טוב."
"לילה טוב דינקו." אמר.

למחרת בבוקר, הופתעה הגברת מגארי למצוא ספרי כשפים פתוחים
במרתף, ותהתה האם היתה זו הפעם הראשונה שהינשוף בחר שלא
להודיעה במקרה כזה. היא חייכה בינה לבין עצמה. 'יכול להיות שזה
סימן טוב' חשבה.

לא עברו ימים רבים עד שמינרווה וצ'יפ נראו מתנשקים בהפסקות,
ולא מכחישים את השמועות בנוגע למה שכן או לא הם עושים מעבר
לכך. זה לקח זמן רב יותר, אך גם אמילי וג'מי התקרבו זה לזו
בהמשך השנה. דינקו עמד בהבטחתו, ולא הזכיר במילה את אשר אירע
בלילה ההוא. לוק ודינקו נראו עתה משוחחים בינהם פעמים רבות
בהפסקות, אך לא רבות מדי. לוק דאג להדגיש בעיני חבריו לכיתה,
כל אימת שרק ניתנה לו ההזדמנות, שדינקו הוא 'סתם בן-אדם
שמעניין לדבר איתו'. כשדינקו שמע זאת הוא לא אמר מילה, אך ניכר
היה בו כי לא העריך זאת. לינדה ופיטר היו מפלרטטים הרבה. הרבה
מאד. אבל לינדה לא הסכימה ליותר מכך, מעולם.  
והשנה החלה מתקרבת כבר אל קיצה, ולמעשה כבר שכחו כולם מאותו
הסכם מטופש, ואפילו לינדה כבר לא ניסתה לנזוף בפטרה כשהאחרונה
יצאה עם בובי. אבל לוק לא שכח מן ההסכם. וגם דינקו לא.
"למה בעצם הפסקת לנסות להשיג את לינדה ?" שאל פעם דינקו את
לוק.
"החלטתי שהיא בעצם לא מעניינת אותי."
"תפסיק לבלבל לי את המוח." אמר דינקו.
"אני לא אומר שזה לא היה יכול להיות נחמד, אבל זה כבר לא ממש
אכפת לי."
"אה, באמת ? אז אתה רוצה לומר לי שאתה לא מפנטז עליה כל לילה
?"
"די." אמר לוק. הוא אף-פעם לא הסכים לדבר על דברים כאלה.

על-פי הנוהג הקבוע בפנימייה בלווינטון, נשף הסיום של השנה היה
קבוע ליום שבת האחרון של שנת הלימודים. היה זה מנהג פחות
מחייב, אך בדרך-כלל בליל שישי שקדם לו, היו יוצאים תלמידי
הפנימייה לחגיגה פרטית. ותלמידי השמינית של לווינטון לא חרגו
ממנהג זה אותה שנה. ובאותו ליל שישי, היו כולם בים במסיבת
ריקודים. אחת הסיבות המרכזיות לקיומו של המנהג של יום שישי,
היתה האיסור לשתות בנשף הסיום שבא בערב שלאחריו. מובן -  היו
שחטאו ועברו על איסור זה, אך בליל שישי היה הדבר פשוט יותר.
ובאותו ליל שישי, באותה מסיבת ריקודים, שתו כמעט כולם. דינקו,
שהיה שתוי אך מעט, לא התקשה להבחין בכך שלינדה שתתה מספיק. גם
פיטר, לא התקשה להבחין בכך, ולמעשה, כמעט כל מי שהיה שם לא
התקשה להבחין בכך, למעט אלה שהיו שתויים די הצורך בעצמם, כמו
מינרווה, למשל.
צ'יפ מיהר לקחתה לביתה לכשהרגיש שרמת האלכוהול בדמה תגרום לה
לשלם על כך מחר, בתקווה שעד הערב היא תרגיש בסדר. אולם את
לינדה, אף אחד לא מיהר לעצור.
היא רקדה עם לא מעט מן הבנים, הרבה עם פיטר, וגם הרבה עם
דינקו, דבר שוודאי לא היתה עושה לו לא היתה שיכורה. גם בובי
זכה לריקוד צמוד מאד, למורת רוחה של פטרה, שהיתה מבין היחידים
שלא שתו כלל, וגם לא אמרה דבר. לוק לא שתה הרבה, וגם לא רקד
כמעט בכלל. הוא היה בעיקר עסוק בלהתבונן בלינדה, ולתכנן כל
מיני דברים.

דינקו התקרב שוב ללינדה, שנפנתה אליו בצחוק מתגלגל.
"הלו, דינקו." אמרה וצחקה מעצמה. הם רקדו ככה ביחד.
"את נראית טוב מאד היום." אמר לה דינקו. היא צחקה הרבה באותו
ערב, שלא כבדרך-כלל.
"אני יודעת." אמרה.
"מה דעתך לבוא אלי הביתה, להמשיך את המסיבה בפרטיות ?" שאל
פתאום.
"דינקו ! נפל עליך משהו, אח שלי ?" הוא צחק.
"יכול להיות שתגלי שדוקא מאד נח לישון עירומה." המשיך במשפט
בוטה.
היא צחקה וחייכה כלפיו.
"היית מת שאני אסכים לזה." אמרה במבט שכוונתו היתה לא ברורה.
"נכון בהחלט." אמר מבלי להסס. היא הרימה את גבותיה בהפתעה
מסויימת.
"מה היית מוכן לתת בשביל לילה איתי ?" שאלה פתאום בקול מתענג.
"כמעט כל דבר." אמר דינקו, שוב מבלי להסס. הוא לא היה בטוח לאן
בדיוק מתגלגלת השיחה. הוא היה שתוי בעצמו, גם אם לא הרבה כמו
לינדה.
"תתחנן." אמרה לו. הוא עצר לרגע.
"זה אני לא אעשה." אמר.
"כן, אתה כן." אמרה לינדה.
"בואי איתי הביתה." אמר לה בדופק מאד מהיר. והיא באה איתו.
'אני אגרום לו להתחנן'. חשבה בראשה.

והיא גילתה באותו לילה, במיטתו של דינקו, שכפי שהבטיח לה, זה
בהחלט מאד נעים לישון עירומה. חום גופו העירום אף הוא נעם לה,
אך היא נרדמה מהר מאד בהשפעת האלכוהול. היא לא זכרה הרבה
מהלילה לכשהתעוררה בבוקר למחרת.

תוך שניות היתה מאד מאד מודעת לעובדה,  שהיא עירומה, ומעט
מטושטשת. לקחה עוד שניה קצרה בכדי לעכל את העובדה שהיתה זו ידו
של דינקו פטרוביץ' שהיתה מונחת על גופה, הוא עירום בעצמו, אם
כי דבר זה לבדו לא היה מפתיע כל-כך.
"דינקו !" צעקה.
"כן ?" הוא היה ער עוד לפניה.
"מה אתה עושה פה ?" השתנקה.
"אני גר פה."
"או ! אלוהים אדירים ! אני לא יודעת מה קרה, אבל זה לא קרה
מעולם, הבנת אותי ?" צרחה עליו.
"את נראית מאד טוב כשאת ערומה." אמר לה.
"סוטה ! תסתלק מפה !" צעקה, כמעט היא דומעת.
"אני גר פה." הזכיר לה שוב.
"תעוף החוצה ותן לי להתלבש !" המשיכה צווחת. הוא ציית הפעם.
לאחר שלוש דקות היא נראתה רצה לבושה מן הבית שלו, מקללת את
המקום ואת הערב שלפני, מבלי לדעת מה בדיוק קרה שם. מכל מקום,
בגופה לפחות, היא לא חשה כל כאב.

אותו ערב, היה נשף הסיום. כל תלמידי לווינטון כמעט, הגיעו אל
הנשף, בזוגות או ביחידים, בלבוש מרשים. אחר-הצהריים המטריד
שעבר על לינדה לא ניכר עליה בערב. היא הספיקה להתגבר כבר על
תופעות הלוואי של האלכוהול, ולהירגע בביתה מן המצב המפתיע בו
מצאה עצמה בבוקר. 'לא קרה כלום.' שבה והזכירה לעצמה. היא היתה
לבושה בשמלה אדומה בולטת, אותה בחרה חודש מראש. כל העיניים
נסובו אליה כשהיא נכנסה אל האולם. היא היתה רגילה לכך, ולרוב
אהבה זאת, אך הפעם לא היתה בטוחה מי בדיוק יודע היכן בילתה את
הלילה האחרון.
ורבים היו אלה אשר ידעו. לא קשה היה להבחין בלילה הקודם שהיא
מסתלקת עם דינקו, והיה גם מי שראה אותה יוצאת מביתו בבוקר
המאוחר שלמחרת. כשהיא קלטה במבטה בטעות את דינקו, מיד הסיטה את
עיניה הצידה. היא ראתה את אחד הבנים בוחן אותה. היא חייכה.
'ככה אני אוהבת את זה.' חשבה.

לוק מגארי ניגש אל בובי מינפאוור, בחצי חיוך.
"עושה רושם שאני חייב לך מאה לירות." אמר.
"לא, אתה לא. כל ההימורים מבוטלים." אמר בובי.
"מה קרה ?" שאלה לוק.
"החל מאתמול בבוקר, הוצאו ההימורים בלווינטון אל מחוץ לחוק. לא
הייתי רוצה להיחשב לעבריין בשביל מאה לירות, אז הרווחת. מה
שכן, אני מבין שמקור ההכנסה העיקרי של הבית שלכם עומד להיפסק."
אמר בובי.
"אמא שלך סוגרת את הסוכנות שלה ?" שאל לוק. הוא לא התכוון
להישמע מפקפק, אך הוא נשמע כך בכל-זאת.
"כדאי לה מאד. טרחו לחוקק את החוק הזה למענה במיוחד." אמר
בובי.
"האמנם ?"
"כן. אני חושב שאני הילד היחיד בלווינטון אי פעם, שאבא ואמא
שלו פתרו את הסכסוכים בינהם דרך הממשלה. יאמר לזכות אבא, שיש
לו יופי של קשרים בברוקסטאון." בובי הרגיש משום מה מעט לא נח
לאחר המשפט הזה.
"לפחות לא משעמם אצלכם בבית." אמר לוק.
"כן, אני מתאר לעצמי שגם אצלכם לא." אמר בובי, ולוק שאל עצמו
למה בדיוק הוא מתכוון.

דינקו תיכנן את הרגע הזה כל אותו יום. הוא הביט בפיטר מספר
פעמים במהלך הנשף, ואז, פעם אחת, הצליח לתפוס אותו בוחן את
לינדה מקדימה. הוא ניגש אליו ולחש על אוזנו : "חבל שלא ראית
אותה עירומה אף-פעם, היא נראית הרבה יותר טוב."
"לך לעזאזל דינקו, ותפסיק לבלבל את המוח." סינן פיטר.

לינדה התרחקה מדינקו במשך כל הערב. הוא ניסה לגשת ולדבר איתה
במהלכו, אך כל שאמרה היה :
"אני לא רוצה לדבר איתך, דינקו." והוא כיבד את בקשתה. לא היו
לו יסורי מצפון, על כל פנים. הוא ידע שהיא לא סבלה כלל בלילה,
נהפוך הוא, ובשום צורה הוא לא ניצל אותה יותר מאשר היא ניצלה
אותו. יכול להיות שהיא ידעה זאת בעצמה.

פיטר הזמין את לינדה לרקוד והיא נענתה לו. היא הרגישה רגועה
יותר כשידיו אוחזות במתניה, בריקודי ה'סלואו' האיטיים של הנשף,
שוכחת מעט מצרותיה.
"איך את מרגישה, לינדה ?" הוא שאל אותה.
"מצויין." ענתה לו בזריזות.
"טוב." הוא אמר.
הם רקדו כך עוד קצת.
"תגידי, לינדה, את יכולה לבוא איתי רגע למקום יותר שקט ?"
שאל.
"מה קרה ?" שאלה בנינוחות שעטפה אותה.
"אני רוצה לשאול אותך משהו בארבע עיניים." היא הנהנה בהסכמה.
הם עלו יחדיו אל הקומה העליונה, ונעצרו ליד השירותים.
"מה רצית ?" שאלה לינדה. פיטר עמד לרגע ושתק. הוא נראה מהורהר.

"למה דינקו ?" שאל לפתע.
"סליחה ?" קולה של לינדה נהיה פתאום תקיף.
"למה בחרת בו ולא בי ? למה דוקא בדינקו ?"
"אני לא בחרתי שום-דבר." ענתה. היא נפנתה ללכת, אך פיטר תפס
בידה.
"אל תתרחקי ממני עכשיו." צעק עליה.
"פיטר, תעזוב אותי !" צרחה בחזרה.
"למה שכבת עם דינקו ?" זעק פיטר ופניו האדימו. הוא פתח את הדלת
של השירותים ודחף אותה פנימה, נכנס גם הוא, ונועל את הדלת
מאחוריו.
"פיטר תפסיק כבר ! מה קרה לך ? תעזוב אותי !" צעקה.
"מה העניין, הא ? לא יכולת להתאפק קצת ? הוא היה טוב, דינקו ?
הא ? את תראי שאני יכול טוב יותר !" הוא קרע מעליה את השמלה.
"פיטר אתה יצאת מדעתך ! הצילו ! מישהו !" אך אף אחד לא שמע את
צעקותיה של לינדה.
כל העניין נמשך לא יותר מעשר דקות, ופיטר קם מעליה, במבט
זועף.
"לא היית צריכה ללכת עם דינקו, לינדה. לא היית צריכה." והוא
יצא החוצה מתנשף.
לינדה נשארה שוכבת על ריצפת השירותים עוד שעה, עיניה ואפה
נוזלים, עד שלא יכולה היתה לשאת עוד את הטינופת שהרגישה אופפת
אותה, ואת טומאת גופה שתמיד היה כה מושלם.

למטה, באולם, התקרב בינתיים דינקו אל לוק, ורצה לומר לו דבר
מה.
"שמת לב שפיטר ולינדה עלו לפני כמה זמן למעלה ?" שאל אותו.
"לא, למה ?" לוק שיקר. הוא דווקא שם לב.
"אני תוהה מה הם עושים." אמר דינקו.
"מה אכפת לך ?" שאל לוק.
"תראה לוק. אני צריך לספר לך משהו."
"מה ?"
"אתה יודע שאתמול בלילה, לינדה הלכה איתי." אמר דינקו.
"שמעתי על זה." אמר לוק.
"לא שכבנו." אמר דינקו.
"לא ?" שאל לוק.
"הפשטתי אותה, אבל היא נרדמה מהר מאד, וגם אני." אמר דינקו.
"אז מישהו עוד צריך לעשות זאת, עד יום שני, אז נגמרת רשמית
השנה."
"בדיוק מה שאני חשבתי." אמר דינקו. לוק הביט בו.
"אוי, רק לא פיטר. כל-כך לא מגיע לו התענוג הזה. אני כל-כך
שונא אותו."
"גם אני." אמר דינקו, והשניים חייכו בהבנה.

--- בסופו של דבר...