מהתחלה הייתי ילד מוזר: עכשיו אני לא מדבר על זה שהייתי מדבר
לא ברור וחולם להיות טרזן או נופל כל הזמן בלי שהיו בדרכי
מכשולים נראים לעין, אני אפילו לא מדבר על זה שחשבתי שלזמר
ההוא קוראים צבי קפיק. אני מדבר על משהו יסודי ומהותי מזה
בהרבה, כזה שגם היו לו השלכות הרות אסון בקנה מידה קוסמי
-ותשפטו בעצמכם אם אני מגזים. מעשה שהיה כך היה:
בגיל ארבע התחיל לגדול לי זקן. עכשיו אני יודע שהחינוך המצפוני
שקיבלתם מנחה אתכם לחשוב "בטח ילד חמוד שגדלה לו קצת פלומה
והוא נתקף בהלה וחרדה וההורים הלחוצים שלו שלחו אותו לפסיכולוג
ותראו מה קרה, כל דור הכותבים המפונק הזה" לא, בכלל לא. התחיל
לגדול לי זקן אמיתי, שחור, סמיך ועבות, זקן ממש. זאת אומרת זה
לא גדל ביום אחד, בואו נגיד ככה, אבל גם בואו נגיד ככה שעד
שהלכתי לגן חובה היה לי זקן אמיתי כמו זה של חוזה המדינה
בעצמו.
הדמיון הזה היסב לי נזקים.
לא לקח הרבה זמן עד שהילדים בגן התחילו לקרוא לי - ניחשתם נכון
- הרצל. לא שינה להם בכלל שהיה לי שם אחר, אמיתי (אותו אני
מעדיף לשמור בסוד). פרצוף מזוקן, אפילו פרצוף  של ילד מזוקן,
בעולמם הצר להזוויע, התקשר באופן מקובע ונצחי עם השם
הזה,"הרצל".
בבית מצב העניינים לא היה טוב בהרבה: אחרי פעם או פעמיים
ששמטתי מידיי הילד שלי כוס או צלחת או קנקן זכוכית או סט
פורצלן יקר (למי זה לא קורה?)  צמד המילים "מה נשבר" בליווי
סימן שאלה פוגעני במיוחד הצטרף באופן אוטומטי, מיידי - ובלתי
ניתן לשינוי, לשמי. כך שבגן הייתי "הרצל" ובבית הייתי ---- מה
נשבר?".
הייתי ילד תלוש ופגיע בן חמש שאף אחד לא קורא לו בשם והוא
מדוכא באופן קיצוני. הייתי שבור. החלטתי לעשות מעשה.
הסוד לשחרורי מעול הדעות הקדומות שדבק בי, כך הבנתי (ועליכם
לזקוף זו לזכותי) אינו טמון בשינוי סביבה - דהיינו חיפוש גן
חדש, אלא בשינוי חברתי עמוק ויסודי. הבנתי שעלי לעשות מעשה
קיצוני שבבת אחת ישכיח מחברי לגן סטרומה את הדברים הרעים שזקני
העבות גרם להם לחשוב עלי ובד בבד יקנה את הערכתם ואמונם
המחודשים של הוריי.
שבוע וחצי הסתובבתי שותק ומכונס בעצמי. לא הוצאתי מילה על
המתחולל בתוכי אפילו כשהבן של השכן דחף אותי מהמדרגות של המגרש
כדורסל וקיבלתי כאבים חזקים בכל הגוף. שברתי הרבה פחות כלים
בשבוע וחצי הזה, אבל לא נראה לי שמישהו שם לב. ככה זה כשמעמדך
החברתי הוא תלוי-דעה קדומה. "אני אראה להם", חשבתי, "אני אראה
להם מה אני מסוגל ככה שלא ישכחו את זה לכל החיים שלהם ולא
ימציאו לי עוד שמות מטופשים ויקראו לי רק בשם האמיתי שלי".
בסופו של דבר הבזיק במוחי רעיון מסעיר ומטורף לגמרי: אם
הנורמות החברתיות מונעות מהילדים לקבל אותי אותי כמו שאני,
עליי ליצור מציאות חדשה שבה גם לילדים עם זקן יהיה מקום של
כבוד ומי יודע, אולי הם אפילו ינהלו את המקום החדש הזה, מקום
שהחלטתי לקרוא לו, בתחכום לא אופייני לבני חמש, "גן הרצל"
בהפוך על הפוך ("גן חדש-ישן" נראה לי פומפוזי מדי).
ככה יצא  פעם אחת (ב29/11/78) שהגננת לא הגיעה בזמן וכל הילדים
חיכו לה בחוץ, עם תיקי האוכל והכל. לא הססתי לרגע: היה לי ברור
שהנה הנה נפלה לידי ההזדמנות לשנות את מהלכה של ההיסטוריה
האנושית. בקלות יחסית הצלחתי לשכנע את הילדים ללכת איתי אחרי
הגן לאיזה מבנה נטוש בחורשה, לארגן אותו ולסדר אותו ככה שיתאים
ליישוב קבע ולא לחזור הביתה אף פעם אף פעם אף פעם עד שההורים
שלנו ילמדו לקח ולא ישימו לנו כל יום כל יום  רק סנדביצ'ים עם
שוקולד  (מוטיב מצוין שחשבתי עליו רק ברגע האחרון). אני לא
אומר, היו ילדים שלא כל כך התלהבו, כמה שרמוטות שלא יכלו
להיפרד מהברבי שלהן, וגם יוסה'לה ציטרונבלט, שאמר שאבא שלו
לוקח אותו לראות איך כותבים מזוזה אחרי הגן ושבכלל הוא לא אוהב
את המשחקים האלה וגם אותי לא בגלל שיש לי זקן גדול כמו לדוד
שלו שמואל שהיה מגעיל ודומה לקיפוד ענק. אבל הרוב, להפתעתי,
(עשרים ושלושה מתוך שלושים וחמישה או, כמו שהיו מדברים פעם,
כ"ג מתוך ל"ה) הסכימו, ואפילו די בהתלהבות. הייתי אקסטטי.
אחרי שנגמר הגן באותו יום התאספנו, חרישית ובסודיות, עשרים
ושלושה הילדים הנועזים ביותר בגן סטרומה ויצאנו לדרך. אחרי
כמעט שעה של הליכה הגענו למבנה הנטוש והתמקמנו בתוכו. אני
הראיתי להם איך מוציאים צנוברים מאיצטרובלים ומיכלי
שמעוני-לייבוביץ' סיפרה לכולם שהיא התקלחה עם אמא שלה והיא
ראתה שיש לה מלא מלא שיערות "כאן" (היא הראתה לנו איפה, היינו
בשוק) "אפילו יותר מהזקן של הרצל" אף אחד לא האמין לה: השרלילה
הצפונבונית המפונקת הייתה ידועה בשקרים מניפולטיביים ובניצול
כל הזדמנות לחשוף את הגוף השיינקינאי-לעתיד שלה.
לא לקח יותר משעה וחצי-שעתיים עד שהתחילו משטרות ובלגנים. אבא
של דני המפגר חיכה לו ליד הגן וסטרומה אמרה לו שהלכנו כבר
מזמן: מישהו סיפר שראה חבורת ילדים מונהגת על ידי גמד שמנמן
(שקרן, תמיד הייתי שרירי) עם זקן ומבטא מוזר (כנראה הוא עבר
לידנו בדיוק כשעשיתי חיקוי של  עבד המצחיק מהנגרייה "תפיאאא את
הבטיש"). הגיעו ערימות של ניידות, ניידות טרנזיט וניידות פורד
קורטינה וניידות פיז'ו וסתם סובארו פושטיות מוסוות. השוטרים
צעקו ברמקולים כמו של המנהלת מהטיול השנתי "אל תפגע בילדים,
ניתן לך מה שתרצה" ואנחנו התגלגלנו מצחוק כי זה היה בדיוק כמו
בטלוויזיה. מיכלי המוצצת הקטנה אפילו צעקה "הצילו, הם כרתו לי
רגל" והוציאה מהחלון, (בפישוק שהשאיר את כולנו פעורי-פה) רגל
אחת צבועה באדום של פטל שקטפנו בדרך. הגננות תמיד אמרו שיש לה
חוש לדרמה. השוטרים נראו מבועתים והאבא השמן והעשיר של דנה
התחיל לבכות ולצעוק "דנה אל תדאגי, אבא בא להציל אותך". אני
השבעתי את הילדים שלא יותרו על "גן הרצל" בלי מאבק אז ביחד
אספנו מלא אבנים וקרשים וברזלים וחפצי זכוכית (שעכשיו תכננתי
לשבור בלי חשבון). עד שהשוטרים התחילו להיכנס פנימה כבר הייתה
לנו פול תחמושת ופיצצנו לשוטרים את הצורה בצרחות "סנית גן הרצל
לא איפול". האבא השמן והעשיר של דנה קיבל קרש גדול בברך ונאנח
שעה מתחת לעץ ואישתו שהייתה האמא החורגת הכלבתא הקלאסית של דנה
שפכה עליו מים: אבא של אושריק גינזברג קיבל אחד לעין וירד לו
מלא דם והוא בכה כמו ילד ורק אבא שלי עמד בצד, משולב ידיים.
אבא שלי היה הכי גיבור מכל האבהים בגן והוא לא הרביץ לי הרבה
בכלל יחסית אפילו אחרי כל הסיפור עם גן הרצל, סיפור שהיה
בעיניי המחשת יציאת מצרים לגיל הרך וכמעט והפך למציאות בעזרתם
של כ"ג השליחים שלי ואשר נקטף בדמי יומו, לצערי שלא היה לו
שיעור ומידה באותם ימים של ילדות תמימה.
הילדים מהגן חזרו לשיגרה די מהר, פחות או יותר. אני נשלחתי
למעקב פסיכולוגי צמוד עד גיל שמונה עשרה ולפיקוח תמידי של
קצינת מבחן עם ציצים בגודל של בית. נהיינו חברים האמת, היא
אפילו הבריחה לי את הנייר לכתוב עליו את הסיפור הזה.
אם תפגשו היום את האנשים שהיו איתי בגן (רבים מהם בעלי תפקידים
מובילים, אלופים בצבא, יבואני פועלים זרים, מנכ"לית בשירות
הציבורי, שני בעלי בתי זונות ידועים, חבר כנסת אחד ושלושה
קבלנים) ותשאלו אותם למה הם עשו מה שהם עשו, הדאיגו את ההורים
שלהם כל כך, העמידו מדינה שלמה על הרגליים, הם, היום כמו אז
בדיוק, יענו מה שהם ענו לגננת סטרומה הזועמת ולחוקר שטרית
המוכשר כשד, מלוכלכים ומושפלי מבט, בחקירה שאחרי יום הגדול
ההוא בחורשת הזעם והנקם:
"הרצל אמר".