אני לוקחת נשימה עמוקה, הלב מתחיל לפעום קצת יותר מהר
אני פותחת את הדלת הכחולה הגדולה ונכנסת.
בהתחלה אני נרתעת קצת מהאור הלבן שמסנוור את עיניי,
אני נכנסת עוד קצת ורואה אותה יושבת על נדנדה זהובה.
היא כל כך יפה...כמעט ושכחתי את זה...
היא קמה מהנדנדה וחיבקה אותי, התחבקנו חזק חזק, כל כך הייתי
צריכה את זה...
"התגעגעתי אלייך" היא לוחשת לי באוזן ואני מחבקת אותה אפילו
חזק יותר.
אנחנו יושבות ומסתכלות אחת על השנייה, לא מדברות, רק מסתכלות,
מביטות. אני מסתכלת על המקום, הוא סגור מדיי, ולבן מדיי.
הסתכלתי עליה, במבטי כאב ואושר שהיא איתי.
היא חייכה חיוך של הבנה, אני כל כך אוהבת את החיוך שלך.
היא הושיטה לי את ידייה, החזקתי אותן ועצמנו עיניים, כשפקחנו
אותן כבר היינו במקום שלנו, איפה שהדשא אחרי הגשם הוא הכי ירוק
בעולם, ואיפה שבקיץ יש את הפרחים הכי יפים בעולם ובכל הצבעים
האפשריים,ובלילה רואים משם את הכוכבים הכי טוב שאפשר, איפה
שהכל התחיל...
אנחנו מטיילות על המצוק שמגלה את נופיה המהממים של הכינרת
השקטה. משלוות ידיים,והולכות אל המצפה. "יש לך כאבים בחזה
כבר?" יש לי אבל אני לא רוצה להעציב אותה,"לא...יש לנו עוד
המון זמן." אני מסתכלת בעינייה המודאגות במקצת, מהוססות, אך
עדיין יש שם זיק של אושר שממאן להיעלם. "את חושבת שאולי...אולי
הפעם יש לנו נצח?" רציתי לענות לה כן, כל כך רציתי, אך המילה
סירבה לצאת מפי, גרוני נחנק בניסיון להגות את המילה בכל
מקרה... דימעה נמלטת לעיניה, הכאבים בחזה מתחזקים.
כבר הגיע הזמן ללכת?...אני נושקת לדמעתה, טעמה מלוח אך מתוק,
מתוק כפי שלא ניתן לתאר. היא כבר מבינה שאני צריכה ללכת, אני
עוצמת את עיניי, בשחור אני רואה את דמותה, כמו אחרי שמתסתכלים
על השמש, כשדמותה נמוגה בשחור עיניי אני פוקחת אותן אל החושך
שבחדרי, אני מסיתה את התריסים כדי שיכנס אור, בחוץ יש גשם.
גשם מהסוג שכל כך אהבנו לרקוד בו... אני עוצמת את עיניי מנסה
להחזיר את דמותה אל השחור, אך לשווא. אני טועמת את שפתי וטעמה
מלוח, מלוח אך מתוק, כפי שלא ניתן לתאר...