יום ראשון של השנה שעברה שוב החל להתהפך לה בראש. הוא הפליג שם
כמו ספינה רעועה בים סוער. נוטה פעם ימינה ופעם שמאלה, בניסיון
נואש לשמור על שווי משקלו. או שמא, היא הייתה תוהה, היה זה הוא
היציב, והיא- מזג האוויר הסוער, שנע אנה ואנה סביבו בכאוס מלא
עוצמה. יום ראשון של השנה שעברה לא היה יום ראוי לציון במיוחד,
היא הייתה מזכירה לעצמה, הוא היה סתם יום רגיל. בדיוק כמו מחר,
או, לצורך העניין, כמו היום המאה וארבעים של השנה הבאה. אך גם
אם האמינה בכך בכל ליבה, כשהיום הראשון של שנה שעברה היה צף
במוחה, הייתה שוב תוקפת אותה הבחילה המחשבתית הרגילה.
אביה טען בתוקף שזה מלחץ. 'את בתהליכים איטיים של התמוטטות',
היה אומר לה, בעיקר כשלא היה לו משהו טוב יותר לומר. הוא היה
מביט בה ומצמיד את גבותיו זו אל זו בניסיון להתרכז. כשעשה זאת,
מרכז מצחו היה מתכווץ כמנסה להיחלץ מהגבות העבות שמתקרבות
אליו. היא הרגישה קירבה מסוימת למצח המזדקן שנאבק יום אחר יום
על מקום קבע בטוח אצל אביה. ברגעים כאלה של הפגנת אמפתיה
עמומה, היא הייתה מנסה לייצב את ההתכווצויות הלא רצוניות של
אוטוסטרדות הדם במוחה ולחייך. הייתה ממלמלת משהו סתום לגבי
התמוטטויות ולחץ. כדי שידע שהיא שמעה אותו, שהיא מתנגדת
לדבריו, והכי חשוב, שהיא מגיבה- למרות הכל, לשלב הסופי של
ההתמוטטות- היא עדיין לא הגיעה. אביה היה מרגיש את הסבל שלה,
אך חש כה חסר אונים, עד כי היה חוזר לבהות במכשיר הטלוויזיה
הגדול. שם היה יכול לצפות בנינוחות בדמויות הזעירות במקום
בדמות האחת שעומדת לפניו. כשמסתכלים בדמויות רצות על המרקע
אחרי כדור, קשה להבחין איך לפעמים, רחוק מאור הזרקורים, הן
רצות אחרי עצמן. כמו כולם.
זה היה השלב שבו אמה הייתה מרימה ראשה מהספרים. היא הייתה
נוהגת לקרוא אותם בשקיקה רבה כל כך, עד כי עין בלתי מיומנת
הייתה טועה לחשוב כי היא באמת מבינה את המשפטים שרצים תחת
עיניה המזוגגות. כמעט כל משפט שהוציאה אמה מפיה היה קשור בדרך
זו או אחרת לדפים כרוכים, ולכן היא לא הופתעה לשמוע את אמה
כשהייתה אומרת לה: 'זה בגלל הספרים האלה שאת קוראת. את צריכה
לעשות דברים רגילים, את יודעת, כמו ילדות בגילך'. אחר כך היה
מגיע מצמוץ ארוך וכיווץ עפעפיים למספר שניות נוסף. פעם, כשהיא
הייתה ילדה, היא הייתה עוד מתלבטת אם לנסות לענות לאמה או לא.
ככל שהתבגרה, הבינה שאין בכך טעם. בכלל, הטעם נראה כהולך ואוזל
מהרבה דברים. היא האשימה בכך רק את עצמה. טעם הוא משהו מאוד
סובייקטיבי.
היה משהו ביום הראשון ההוא של השנה שעברה שפשוט לא נתן לה
מנוח. כמו החליט משהו להשתכן לה באחד מרחובות מוחה. הוא יצא
מדי פעם לפעם לטיולים ברחבי הראש שלה. היה רוכב לו על תא עצב
ומחפש שכנים. הוא היה די בודד שם, במעמקי מוחה, אז הוא החל
לנסות ולמשוך תשומת לב. הוא שם לב שההשתחלות שלו אל בין
הנוירונים שלה גרמו לקצרים קצרים מאוד ולכאבי ראש מהפנטים
שכאלה. הוא היה משתדל לא להכאיב לה מדי, פשוט לגרום לה להרגיש
אותו.
והיא הרגישה. היא שמה לב איך לאט לאט היא מפסיקה להלחם עם
עצמה. גם היא לפתע הרגישה איך הבדידות מתפוגגת. היום הראשון של
שנה שעברה היה שם בכל רגע, אף פעם לא נטש אותה בתירוץ מטופש.
היה מכאיב לה ברוך, ומתרכז כל כולו בה, במקום לברוח אל הספרים,
או אל הטלוויזיה. פתאום היא הייתה מסוגלת להשלים עם עצמה, טוב
יותר מרוב האנשים שהכירה. או לפחות כך היא האמינה. ברגעים
סקפטיים היא כמובן הטילה ספק בכך, אך בשניות של כאבים חזקים
במיוחד הייתה נאנקת באושר, וחושבת על האנשים המסכנים, שלא
סובלים מכאבי ראש. לנצח, אולי, הייתה אומרת לעצמה, יאלצו לבהות
במה שנקלע מול עיניהם התועות בחלל, רק כדי לא לחשוב באמת. ללא
יום ראשון הבדידות עלולה להעיק עליהם מאוד. ללא הדינמיקה
המסובכת הזו עם יום ראשון שכזה, קשה לחדול ולו לשנייה ממאבקים
עצמיים- בינך לבין עצמך (לרוב, אתה אפילו די מסכים אתך, אבל
מתווכח רק לשם העיקרון). אין פלא שאחרי רגעים של בזבוז אנרגיה
שכזה במאבקים פנימיים, כל מה שנותר הוא לבהות בחלל באפיסת
כוחות.

לילה אחד היא קמה מבועתת. היא לא זכרה מה היא חלמה, אבל היום
הראשון ההוא הבהב לה בדיוק בתפר שבין חלום למציאות. היא הספיקה
להגיע לפתח השירותים כשהקיאה את נשמתה על הרצפה הקרה
והמעורפלת. היא לא יכלה לקום, ודפיקות דוקרות ברכה השמאלית
ריתקו אותה, בסמוך להפרשותיה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז היום
הראשון של השנה שעברה, שההורים שלה החליטו לקחת אותה לחדר
מיון.
בדרך לבית החולים, יום ראשון ההוא כמו ניסה לפרוץ ממוחה ולקחת
אותה אתו. הוא צעק לה היישר לתוך האוזניים בשפה של ימי ראשון.
אבל פתאום היה לה קשה מאוד להבין אותו. הוא המשיך לצעוק, וניסה
לפרוץ לו דרך החוצה, או אולי להבקיע לה דרך פנימה. היה בו משהו
ממכר כל כך, כריזמטי כל כך, והיא לא העזה להתנגד. הזיעה של יום
ראשון התערבבה עם סמי ההרדמה שנתנו לה. אולי זו הסיבה שהיא
שקעה בתרדמה במהירות שכזו.  

הם חזרו הביתה מעוד טיפול. היא ישבה בדממה, במושב האחורי, מנסה
לשמוע את מלמולי הכעס של יום ראשון שלה. הוא לא אהב את
הטיפולים האלה, הם הכאיבו לו. יום ראשון הכריז עליה מלחמה
שקטה. הוא הפסיק לדבר אתה והתחיל לפגוע בה. היא שמה לב שהוא
מנסה לטשטש את המחשבה הצלולה שלה. גם השיער שלה החל נושר, כמו
החליט יום ראשון לפגוע עמוק בשורשים. היא לא אהבה את הסטטוס
קוו החדש. יותר מכך, היא לא אהבה את הכובעים החדשים שהוריה קנו
לה. הם חשבו שזה מה שיכסה על הקרקפת המציצה פה ושם מבין השיער
ההולך ואוזל. לא הבינו שמה שמפריע לה באמת זה איך שיום ראשון
פוגע בה מבפנים. הם היו מביאים לה כובע חדש בכל פעם שראו שהיא
לא הייתה חובשת את הכובע האחרון שהביאו. והיא, מצידה, לא הייתה
חובשת את הכובע החדש שהביאו. בשלב כלשהו, הוריה הפסיקו להביא
כובעים. הם גם הפסיקו בינתיים את ההערות הרגילות שלהם. אביה לא
אמר עוד מילה על תהליכי התמוטטות איטיים. כנראה בגלל שעכשיו זה
היה נכון. אמה לא הרימה את ראשה מהספרים החדשים שהיא החלה
לאסוף בנושאי גוף ונפש. גם עכשיו אמה לא הבינה הרבה במה שקראה.

בדירה הקטנה שלהם, חוסר השקט היה רודף אחריה מחדר לחדר. היא
ניסתה להסביר ליום ראשון שאין ברירה, והוא לא יכול להישאר בראש
שלה ככה. כל הרופאים אמרו שהוא חייב לצאת ולתמיד. מחשש לפגוע
בו, היא לא העלתה על שפתיה את הכינוי שהרופאים נתנו לו- גידול.
היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו, והוא לא האמין. לו רק היה יודע
כמה הוא פוגע בה.