כשנולדתי הייתי כל כולי שמחה. 100% שמחה.
בגיל 10 חודשים התעוררתי מחלום רע של ילדות. קראתי לאמא, ובפעם
הראשונה היא לא באה. במקומה בא העצב.
חיבקתי אותו, והוא ניחם אותי. במקומה.
הוא פינה לעצמו קצת מקום בתוכי וכבר היו בי רק 99% שמחה.
מאז שנפגשנו, הוא היה חוזר אלי מדי פעם כשהייתי צריכה את
תנחומיו. לפעמים הייתי קוראת לו ולפעמים הוא היה מגיע בלי
הזמנה. מפתיע אותי. כשקראתי לו הוא תמיד הגיע, ואני תמיד
קיבלתי את נוכחותו בברכה.
ובגיל 5 כבר הייתי רק 80% שמחה.
הייתי קטנה ולא שמתי לב שהוא משתלט עלי. אהבתי אותו. הוא היה
החבר הכי טוב שלי ולא נתתי לו ללכת. הייתי עסוקה בו. בקיומו
בתוכי. שעות. שוכבת על הדשא, במיטה, על הספה, בכל מקום. הייתי
הוזה אותו והוא היה ממלא את החללים שבתוכי.
ובגיל 10 כבר הייתי רק 50% שמחה.
העצב תפס בי מקום יותר ויותר גדול, והשמחה הלכה והתמעטה.
שקעתי בספרים, בציור, בלבד. רק אני והעצב שלי.
בדרך מוזרה כלשהי, כל פעם ששכחתי ממנו לכמה זמן, העולם הזכיר
לי שאין מקום לשמחה שלי ושכדאי לי לשמור על העצב.
ובגיל 15 כבר הייתי רק 30% שמחה
נערה מרדנית, כעוסה, עצבנית, חדה ומטילה מורא על הסביבה.
רק כשעזבו אותי לבד, ויכולתי לשקוע שוב בעצב שלי, בלי הפרעות,
רק אז נרגעתי. נוכחות של אנשים אחרים אילצה אותי להתמודד עם
מציאות שלא ידעתי להרגיש. חיים שלמים שנשכחו ממני ונבלעו על
ידי העצב. לא היכרתי כלום חוץ מעצב.
ובגיל 20 כבר הייתי רק 10% שמחה.
העצב הזה, שפגשתי בגיל 10 חודשים, כל כך מילא אותי. זה כאב וזה
היה נעים. עצב מתוק ומנחם.
כמה דמעות.
כמה חיוכים פיספסתי.
בגיל 25 נשאר בי רק אחוז אחד של שמחה.
כל פעם שהוא הצליח להסתנן אל ההכרה שלי, גייסתי את העצב שוב.
מה עושים עם השמחה, האורחת הלא קרואה הזאת?
אבל אחוז השמחה הבודד הזה היה עקשן, והוא התגנב אל הלב שלי,
והתיישב שם. הוא צעק שהוא לא מוכן לזוז, ולא זז.
ראיתם פעם איך מים שוברים אבן?
אחוז השמחה הקטן והעלוב שעוד חי בי הלם בעקשנות על קירות העצב
שכיסו על הלב שלי, והצליח לסדוק אותו. לאט ובהתמדה. אחרי שהוא
הצליח לגעת בי, הוא התחיל להתרבות. מאחד לשניים, לשלושה,
לארבעה...
ובגיל 28 הייתי כבר 50% שמחה.