תמיד אמרו לי שאני סדיסטית. אמנם זה היה במן צחוק/גיחוך ציני
שכזה, אך הם אמרו. ובשקר יש גם שמץ של אמת.
אמרו הרבה דברים, אלימה, אגרסיבית, גברית חזקה, גם סדיסטית
בניהם. אבל אני? סדיסטית? או כל אחד מן הכינויים שמצויינים
למעלה? לא אני! מה פתאום?!
פשוט ככה אני מביעה לפעמים דברים.
כל זה נובע משרשרת של מעשים ומקרים שקרו לי, אני עצמי מרגישה
שאני ממש לא סדיסטית, אלא בנאדם עדין ומיוחד שבאמת אוהב בני
אדם. זה מה שאני יודעת, אני יודעת לא נכון?
לאט לאט הרגשתי שדברים קורים ומשתנים, אם ההבעה הקלה ביותר היא
המגע - אז כמה קל להיסחף לשימוש בזה כתחליף למילים והבעות
קשות. כנראה שלאט לאט זה התדרדר לסדיסטיות...
אם אין לי כוח לדבר הרבה או להתאמץ להצחיק, אפשר פשוט להשתמש
בזה כנשק.
"סדיסטית!" אני?! אמנם זה נאמר לי שוב בצחוק גמור...
זו הרגשה מוזרה להיות סדיסטית.
זה כל כך עצוב, זה לא מה שאני מרגישה בפנים.
אני לא חושבת שאני סדיסטית, לפעמים זה יכול להרגיש ממש כמו כלא
אנושי: אני אוהבת אבל בגוף מתרגם את זה אחרת לגמרי.
ואני לא רוצה, זה לא מה שאני?
לפעמים אני מסתכלת במראה וחושבת - מה שאני רואה זה לא באמת מי
שאני! מי שבפנים נראה לגמרי אחרת! כי מה שמוקרן למראה זו
"הסדיסטית" ובפנים זו מישהי אחרת.
אם זה המצב אז באמת טבעי שאני תמיד אתנגד בנחישות (אגרסיבית)
לזה ואגיד "היי! אני לא סדיסטית!" אבל איכשהו זה גם יחשב
לצחוק, שמה שאמת בו לא נגלית להם.
הדבר העצוב ביותר - אם זה הופך ל"מציקה". כל הכוונות הטובות
שלי מהמגע יוצאות שליליות לחלוטין.
ההרגשה הסופית היא שכל דבר שאני נוגעת בו הופך לעפר, במקום
שיהפוך לזהב.
הכי טוב יהיה אם ייקחו את זה כמו שצריך, או שאשנה בי את זה...

טוב נגמרה לי ההפסקה, החברות שלי בתא יכעסו עליי שלא כיסחתי את
הסוהרת במכות.
תודה שהקשבת לי.