המוות הוא שכן שלי. הוא גר בקומה למטה. טיפוס נחמד, אתם
יודעים. אריסטוקרט כזה, מהדור הישן, הולך בחליפת שלושה חלקים
גם בשיא החום התל-אביבי. יש לו שפם בצבע לבן ועיניים כחולות
בורקות כמו שאני אוהבת. מעולם לא ראיתי אותו עם איזו מישהי
מסוימת. אבל כן ראיתי אותו הולך ברחוב עם בחור כזה או אחר -
אולי הוא איזה הומו מזדקן. אבל לא נראה לי.
טיפוס נחמד...
הוא תמיד, אבל תמיד אומר "שלום" בחדר מדרגות. תמיד מחייך, אבל
משום מה החיוך שלו נראה לי זדוני. כאילו הוא תמיד רוצה משהו.
כאילו אין לו מספיק משלו והוא צריך לקחת גם מאחרים.
אני לא ממש בטוחה מה...
אני יורדת לפעמים עם הזבל, ורואה את דלת הדירה שלו נסגרת אחרי
איזה מישהו - אני אף פעם לא רואה את הפנים שלו. אני תמיד מגיעה
באותו שלב, כשהדלת כבר כמעט סגורה - כאילו הוא יודע מתי אני
יורדת לזרוק את הזבל ומתאם את זה כך שאני לעולם לא אראה מי
נכנס.
פעם קירבתי את האוזן לדלת אחרי שנסגרה. אבל לא שמעתי כלום. רק
את פעימות הלב המתגברות שלי. זה לא יפה לצותת לדירות לא שלי.
יום לאחר מכן, החלטתי לדפוק בדלת. רציתי לראות איך הבית שלו
נראה מבפנים ואיך זה שהוא מזמין אליו כ"כ הרבה אורחים מהרחוב
כל הזמן, אבל אותי, שתמיד מנסה להיות הכי נחמדה והכי אדיבה
-הוא מעולם לא הזמין.
באתי לבקש מברג כדי לפרק את הרדיו הישן שלי. קצת מוזר היה לי
לבקש מברג מאריסטוקרט כמוהו. למעשה, היה לי ברור שלא יהיה לו
מברג בבית, אבל לפחות הוא יפתח את הדלת ואני אראה אם באמת
הקירות מכוסים בשטיחים פרסיים, כמו שתמיד דמיינתי. והרהיטים
ויקטוריאניים וכבדים ובבית יש ריח חריף של... של... משהו שלא
בזמנו.
אז ירדתי במדרגות בחרדת קודש, ודפקתי על הדלת, חיכיתי כמה
רגעים ודפקתי שוב וחיכיתי.
אבל לא היה מענה. כלום.
ואז נפתחה הדלת, הצירים קצת חרקו - כמו באיזה סרט אימה טיפוסי.
פתחתי אותה עוד קצת, לא ציפיתי שהיא תהייה כ"כ מוארת, ופתאום
צלילים רחוקים של מקדחה ופטישים הכו בי. באוויר עמד ריח חריף
של צבע. פתחתי את הדלת לרווחה וכל מה שראיתי היה חבורה של
פועלים תאילנדים צועקים זה לעבר זה בניסיון לגבור על הפטישים
והמקדחות. כל החלונות היו פתוחים לרווחה. האור שהכה בקירות
הלבנים שזה עתה נצבעו היה מסנוור ממש. נרתעתי קצת לאחור...
עמדתי בפתח הדירה זמן רב, לפחות כך היה נדמה לי. איש לא חש
בנוכחותי. מנהל העבודה, שהבחין בי המומה ניגש אלי, סיגריה
בזווית הפה שלו, הוא היה צריך לחזור על דבריו שלוש פעמים עד
ששמעתי אותו, היה לי שקט כזה בראש. לא שמעתי עוד את המקדחות
הפטישים והתאילנדים והקול שלו הגיע אלי מרחוק.
"את הדיירת החדשה?"
"המם... לא, רק באתי לבקר את זה שגר כאן... רציתי... מברג...
כן, לפרק... רדיו."
"את בסדר?"
"מה?! כן. אני בסדר..."
"הוא כבר לא גר כאן, האיש הזה, הבעל בית פינה אותו כי הוא לא
שילם שכר דירה כבר כמעט שנה, הכל צ'קים דחויים בלי כיסוי. אבל
בואי, אני אביא לך מברג. |
