זה היה יום שישי, איפה שהוא בין אמצע לתחילת הקיץ. השמש יקדה
גבוה בשמיים ולא הותירה לנו, ההולכים ברחוב, אפשרות מלבד
להסתנוור לנוכחותה. אני הגעתי אלייך בערך ב-11. את נשארת לישון
בדירה בתל אביב, ואני ישנתי בבית. סיכמנו שאבוא בבוקר, שאת
תקומי, ונלך. ירדתי בתחנה אחרי דיזנגוף סנטר. ההמולה והשמש עשו
לי חם והרגשתי שאני מתחילה להזיע קצת. הצתתי סיגריה, נזכרת כמה
שזה מגעיל לעשן בקיץ, והלכתי ברגל אל הדירה.
קומה ראשונה, דלת אדומה. דפקתי בדלת. כשלא ענית הבנתי שאת
כנראה עדיין ישנה והתקשרתי אלייך לנייד. עייפה ומפוזרת ניגשת
לפתוח לי את הדלת. לבושה במכנסי הפיג'מה מפלנל שלך, אלו עם
הציורים המשונים של הדובים, ובגופיה שלי. שמחתי לראות אותה
עלייך. זה היה כאילו את מנסה לשמור לך חלק ממני גם כשאני לא
נמצאת, וזה עשה לי רעדים באצבעות. "בוקר טוב מפלצת", אני רוכנת
לעברך מנסה לתת לך נשיקה ותוהה אם תתני לי את, אחת קודם. "די,
עוד לא צחצחתי שיניים" ואת מושיטה לי את הלחי.
בזהירות את עושה את דרכך בחזרה לחדר השינה, אני אחרייך, עוקבת.
"אני לא מאמינה שלא קמת, את היית אמורה להיות מוכנה".
את חוזרת למיטה כמו ילדה קטנה ומכורבלת, כבולה נואשות להרגלי
השינה שלך שכלל לא תואמים את שלי. אני נשכבת לצידך, ככה, עם כל
התיקים עליי. "אני רוצה לישון עוד" את אומרת מלווה במבט
ילדותי, עייף ומתחנן. אני מתקרבת שוב לתת לך נשיקה. "אבל
השיניים..." את מוסיפה מחויכת. "לא מפריעות לי השיניים שלך,
נהפוך הוא, אני מאד מחבבת אותן" והפעם את כבר לא מתחמקת. "יופי
את מרוצה?!" ושוב המבט ממקודם, "לא" אני משיבה, "אני רוצה גם
חיבוק". "אוף קרציה, בסדר". ואנחנו שוכבות לנו כך מחובקות
ומתלטפות במשך כמה דקות, שגם אותן, קיבלתי בחסד.
את לבשת את הג'ינס ה"כמעט קבוע" שלך, עם חולצה אפורה ושרוולים
אדומים שמצאת באיזה ארון ישן בבית של אמא שלך, משהו שאת חושבת
שעוד יש לך מבית ספר יסודי. "איך החולצה החדשה?" שאלת, "בכלל
לא חדשה" עניתי. "אבל את מגניבה כרגיל". האמת היא, שמסתבר שאת
מגניבה רק לדעתי, לדעת המסביב המחייב שלך, את עוד בחורה מוזרה
שנעלמה לה בין הפרצופים ה"מוכרים מאיפה-שהוא" מהתיכון.
הסתובבנו כבר שעה כשהודעת לי שאם אנחנו לא מתיישבות עכשיו ואני
לא קונה לך קולה, את פשוט נופלת מהרגליים ומתעלפת. הסכמתי, על
אף שאני חושבת שכשעוצרים אז מתעייפים הרבה יותר. וכמו חברה
מסורה ואוהבת, קניתי לך קולה, ונתתי לך לשבת. "את חייבת לרצות
משהו מכל הדברים שראינו עד עכשיו, היו כמה דברים שהיו ממש יפים
עלייך..." ניסית לשכנע אותי לחזור הביתה בעצם, לאוויר הקר
והמלטף של המזגן.
"מה את מבינה?!" שאלתי, "את לא אכפת לך איך אני נראית העיקר
שאני לבושה", הסתכלת עליי מופתעת, "גם לך לא משנה איך אני
נראית, העיקר שאני ערומה אה?!..." וחייכת כאילו הכנסת לי עכשיו
ואני צריכה להיות נורא מובכת. אבל אני לא. "אני אוהבת אותך,
וזה כולל את ההופעה המשונה שאת בוחרת להציג לעולם, את האופי
המטורף שלך שאת לא נותנת לאף אחד לראות, ואת הגוף שלך שלמען
האמת, אני לא זוכה לראות מספיק." ואת, ראיתי על הפרצוף שלך
שמוזר לך, שואלת את עצמך איך זה יכול להיות שהיא מכירה אותי כל
כך טוב, והאם לידי את מוצאת את עצמך לא מתחבאת?! "לא משנה, אני
כן אוהבת דברים שראינו, אבל הם יקרים לי מידיי", "אז מה נעשה,
כי בקצב הזה כבר לא יישאר לי גוף כדי להראות לך" שאלת, רוצה
לברוח הביתה, "אני אגיד לך מה," אני ניסיתי לתכנן תוכנית, "אם
עד שתיים ורבע לא נמצא כלום, חוזרים הביתה ואני לובשת משהו
שהבאתי מהבית".
איתרנו חצאית בצבע כחול בשתיים ועשרה, מאה שישים שקל. ורק
מהמבט על העיניים שלך כשיצאתי מתא המדידה, הבנתי שמצאנו, והנה
פעם אחת גם אני, יפה לך. ואותי, את כל כך אוהבת. בשתיים וארבע
עשרה נכנסתי בלעדייך לחנות ממול, מצאתי גופיה יפה ושחורה,
ובשתיים וחמש עשרה כבר הייתי בחוץ, מחבקת אותך, מתנשפת.
הצלחנו.
בסוף זה עוד יהיה יום טוב.
בצעדי ענק, אנחנו עושות דרכנו בחזרה אל הדירה. מחכות לסוף
השמש, ומקוות באופן סוריאליסטי, כל אחת לעצמה, שמישהו פרץ
פנימה רק כדי להדליק את המזגן ולגזול מאיתנו את נוזלי הגוף
המיותרים האלו. "עייפות אך מרוצות", כפי שמישהו קבע פעם, אנחנו
נוחתות בכבדות על הספה, נאנחות בכאב, ואת עוצמת את העיניים.
אני קמה להדליק את המזגן (מפני שאיש לא פרץ), ומלבדו ומלבד
הגוף שלי נחבט בספה, כל העולם שקט. העיניים שלך עדיין עצומות
ואני מתבוננת בנשימה שלך מסתדרת. שקועה.
מנצלת כהרגלי רגעים של שקט, אני מושיטה כף יד עירומה לעבר הירך
שלך, ומניחה אותה בעדינות. האצבעות שלי, ללא שליטה, מטפסות על
הרגל שלך. כמו בסרט רע, אני עושה קאטים עם העיניים מהקלוז אפ
על היד המטפסת, אל העיניים העצומות שלך. ואין לי מושג אם אני
רוצה שתפקחי אותן או לא. ופתאום, ללא כל הכנה מראש את מושיטה
את יד ימין, אוחזת בפניי, ומנשקת ומנשקת ומנשקת. ובאותה
פתאומיות עוצמתית את מתנתקת. "את רואה?!" את מודיעה לי ברשמיות
"כנראה שאת לא מכירה אותי עד כדי כך טוב. ועכשיו לכי להתקלח.
אמרת שאת צריכה להיות שם בארבע לא?" ואני שתקתי מאוכזבת.  
עומדת תחת זרם מים שמשנה את כוונותיו בין לחמם אותי ולקרר אותי
בקצב קבוע, אני שרה שיר בשקט ומתבלבלת בכל המילים.
"מפלצת אני לא מוצאת מגבת" אני קוראת לך שתחלצי להצלתי, "וקר
לי" אני מוסיפה ליתר ביטחון. את מגיעה עם מגבת קטנה ומגבת
גדולה, מוצאת אותי עומדת רועדת, רטובה, מכונסת וממתינה לך.
"אוי קטנה," את מחייכת ועוטפת אותי עם המגבת הגדולה ומחבקת
חזק. כמו תינוקת קטנה אני משעינה ראשי על כתפך, לא נותנת לך
לסגת. ואת אוחזת בי, ומנגבת-מלטפת בו זמנית. אני קצת מתייבשת
ואת רק נהיית טובה יותר. הברכיים שלי מתקפלות ואני מרגישה שאני
לא מסוגלת עוד לעמוד על הרגליים. ואת, עדיין מחבקת מרגישה איך
הגוף שלי הופך חסר משקל וביחד אנחנו מתיישבות על הרצפה הרטובה
גם כן. בסוף את נזכרת להסתכל עליי. אני עדיין רועדת, עכשיו גם
בוכה, ואת לא מבינה. "קטנה, מה קרה?!" את מוסיפה גם נשיקה קטנה
על השפתיים. אבל אני לא מסוגלת לדבר. רק בוכה ובוכה ובוכה,
באותו כוח שנישקת קודם, ולא מסוגלת לדבר. "חמוד, מה קרה לך,
אני לא מבינה, הכל היה בסדר לפני שנייה, מה קורה?" את שואלת
אבל אני לא עונה.
אני מרימה מבט, מהברכיים שלי אל העיניים שלך. והעיניים שלך,
כמה שהן עצובות. את מסתכלת עליי, ישר לתוך העיניים, לתוך הגוף,
לתוך הבכי הזה שלא נפסק. וכשאת מבינה שסופית נגמרו לנו המילים,
את מתקרבת שוב לחבק אותי, לתפוס אותי, לפני שנצטרך ללכת.