דפקתי על הדלת כמו מטורפת, היא בתגובה נרעדה עזות אך משום מה
לא נפתחה. לפעמים כשעומדים מול דלת סגורה ודופקים עליה ממש
חזק...מקבלים לרגע את התחושה שמישהו ברגעים אלה ממש מתקדם
לעברך מהצד השני, אתה כמעט יכול לחוש את ידו נחה על הידית, ואת
הדלת נפתחת...
"שלום" חייכה אליי, דינה, אמא של רן, וניכר בה שהערתי אותה
משינה.
"היי" לחשתי, מחייכת חיוך מתנצל "מצטערת על השעה, רן פה?"
אמא של רן הנידה ראשה לשלילה "אני מצטערת, הוא נסע לישון אצל
אבא שלו...יהיה לו יותר קל להגיע לתחנה מחר, חבל להתטרטר סתם,
בבוקר שמתגייסים, כמה שיותר סדר ושלווה.." היא מפסיקה את עצמה,
מרגישה שהיא משתפכת יותר מידי "הכל בסדר עינת?" היא שואלת בטון
אימהי ומתקרבת לעברי "אההה...אני פשוט..אני פשוט שכחתי להגיד
לו משהו..."


"בפעם הראשונה שתצא שבת אני לא אהיה פה" לחשתי וחפנתי את הראש
בצוואר שלו כמו שאני תמיד עושה, מלטפת את השיער שנקצץ, השעה
הייתה שמונה בערב ולמחרת בבוקר אני ורן עמדנו להיפרד לחודשיים
הקרובים. אני מתחילה לבכות, אני לא מהבנות שבוכות כשהחבר שלהן
מתגייס, אבל המחשבה של להיות רחוקה מרן למשך תקופה כזאת, ועוד
כשהוא בצבא..."בזמן שאני אהיה על המטוס לאמריקה, אתה תהייה
בבסיס המגעיל הזה..." הקול רועד.
כשההורים שלי הודיעו שאנחנו ניסע בסוף יוני לחודשיים לאמריקה,
מיד הזדעקתי...מלכתחילה הרעיון של להיות רחוקה ממך נשמע לי כמו
סיוט, אבל לטוס בשבוע שאתה מתגייס..., בסוף נאלצתי לטוס איתם.
"אתה תחכה לי נכון.." מילמלתי בחרדה כשהגיעה השעה להיפרד,
"בטח" אמרת, והבטת בי ברכות, התנשקנו ואתה היית חייב ללכת.



נחתנו שוב בארץ ביום חמישי לפני תחילת הלימודים, רק המחשבה על
לפגוש אותך בסוף אותו שבוע, גרמה לי להתרגשות איומה ולבחילה.
וביום שישי, דפקתי על הדלת ואתה..אתה פתחת, ובכיתי למרות שאני
לא מהבנות שבוכות, נפלתי על צווארך והחלפנו מילות אהבה
וגעגועים. יושבים אצלך בחדר מתנשקים ואני בוכה, "אז המממ.. ספר
לי על הצבא, היחידה, הכל...." אני מחייכת מבעד לדמעות...עוד
נרגשת, ואתה מספר, אתה מספר לי על ה"אחלה גברים" שבמחלקה שלך,
על המפקדים שדופקים לך יציאות, על הערבים הבני-זונות האלה,
שעושים לכם בעיות במחסום, סיפרת לי באופן ספציפי על הערבי
המזדיין הזה שהתקרב אליכם אתמול ושהייתם צריכים לדפוק לו מכות
שיסתום ת'פה כבר... "אבל עזבי את זה..." אתה מנשק אותי בלהט,
מתרומם ומתחיל לפתוח את כפתורי החולצה שלך "התגעגעתי אלייך"
אתה מחייך... אני מביטה בך בעיניים דומעות ונזכרת בערב הזה,
לפני שנאלצנו להיפרד "אתה יודע..." אני הורסת את הרגע בדיבורים
"בעשר בערך...בלילה לפני הגיוס שלך, אני באתי אלייך הביתה."
אתה מביט בי במבט שואל ומוריד גם את הגופייה "כן, אני הממ אני
באתי לחפש אותך, כי שכחתי להגיד לך משהו." הסיטואציה רצה לי
בראש, ואני מופתעת לגלות שהיא נחקקה היטב בזכרוני "אמא שלי
סיפרה לי משו כזה..." אתה זורק תוך ניסיון עיקש לפתוח את קופסת
הקונדומים שהוצאת מהמגירה הקבועה, אני מתרוממת מהמיטה "אני
שכחתי לבקש.." אני בולעת את הרוק, והגוש בגרון כמעט הופך
לדמעות "שכחתי להזכיר לך להישאר אנושי." אני מביטה בך, ויוצאת
מהחדר. מותירה אותך מאחור, עם הקונדומים ביד, המום.