היא עמדה שם, נשענת על עמוד, יד אחת בכיס הג'ינס, והשנייה
ממוללת עלה יבש. שיערה היה שחור ורך, נח על כתפיה ומגיע למתניה
בשקט בלתי נסבל. עיניה בהו קדימה ללא הבעה... הן היו חומות-
צהובות, תחומות במעין מסגרת שחורה, שקועות ועייפות. היא הייתה
שדופה באופן מפחיד, חיוורת, אך יציבה במקומה, נטועה כעץ, תמירה
ובטוחה.
הבטתי בה ללא תכלית... היא הייתה מעין צל ענוג ונהיר של ישות
ממגנטת מן העבר... היא הניחה את ידה השמאלית על זרועה הימנית
ופניה העדינים נתעוותו מעט.
לא ניגשתי אליה, לא דיברתי אליה, רק הבטתי בה. והיא הייתה יפה
כל כך... חולנית, שברירית, מלאכית.
חשבתי וחשבתי. חשבתי על שנעזבה, על שנשכחה, על שזכר יחיד לה
בכמה מילים יפות עד לאין שיעור, בכמה צלילים מעוותים ויפיפיים.
חשבתי על שמה, חשבתי על משפחתה, על אופייה ויופייה, כמה צחורה
הייתה, וכמה מזוהמת...
ובינתיים ירד הלילה על הרחוב האפור, ופנס הרחוב נדלק מעליה,
הופך את העיר כולה לבמה תחתיה, תיאטרון ותו לא... טרגדיה
מודרנית, אנטיגונה של הזמנים החדשים.
ולא פניתי אליה, ולא שאלתי דבר, רק הבטתי בה במבט מצועף.
והיא לא הבחינה בי... עמדה שם וציפתה בכיליון עיניים לדמות
עלומה, אולי למלאך המוות... ואיש לא בא.
רציתי לזעוק אליה, אך נרתעתי, שמא אשבור את שלוותה המשוננת, את
רוחה הנכאה.
השקט היה אצילי, מוחלט, בהיר ומשגע... יכולתי לשמוע את קול
נשימותיה, את הלמות ליבה, את הרעל הזורם בעורקיה... ולא קרבתי
אף צעד אחד. לא העזתי. נותרתי בצל הברוש על המדרכה, מולה,
צופה, רואה ואינה נראית.
והיא הוסיפה עוד לעמוד שם, ללא הבעה, יפה ומלנכולית, ולבי פעם
במהירות האור בכל פעם שזזה מעט... פה ושם טלטלה את ראשה,
ושיערה, המדומה לליל קטיפה, הקיף את ראשה כהילת קדושה, ככתר של
קוצים.
והרהרתי בכאבה ובבחירותיה, ובאהבתה הנשכחת ובהיותה הילדותית
והתלותית...
וזהותה התערבה בשלי, ונשמתה זעקה לתוכי, ודיו כהה נשפך על דף
נייר בשעת צהריים אביבית.
ואז נעלמה.
והקצתי מחלומי, ופניה בהו אליי מאת הקיר בחצי חיוך מופלא.
והבוקר עלה.