שם, בעולם אפלולי, עולם בו אין טוב ורע, עולם בו לא חיים, אלא
מתקיימים, עולם בו נשורת האנוש מכסה את המדרכות, עולם בו נשמות
אבודות מתייסרות על פצעים שלא יגלידו...
שם, בעולם מלנכולי, עולם בו מוזיקה היא מילה ומילה היא מוזיקה,
עולם בו כאב הוא דרך חיים, עולם אליו נפלו אלה שנגעו בנפשי
המצולקת וגרמו לי אושר בלתי יתואר...
שם לא ינוח, לא ישקוט, לא יירגע, לא יעצור...
נשמת אדם מיוסרת, פגועה, זקוקה לתשומת לב, לביטחון, לדעת...
אילו רק יכולתי!
דמי רותח מפאת חוסר האונים, אני חשה מסוחררת ואבודה, עיניי
מעורפלות, לבי הפצוע דואב ואין מזור... את שאבד אין להשיב, את
שקיים אין להאשים, את שעשיתי בעצמי לעצמי אין להטיח באיש! גם
לא בי...
אינני רואה! עיניי כואבות... אינני חשה דבר; לא כאב, לא שנאה,
לא הכרת תודה, לא חיבה, לא ביטחון, לא טעם או ריח או מגע...
לא די לך בכך, נשמה מיוסרת?! לא הזקת לעצמך די?! לא המצאת
לעצמך די מחלות שהיו לבסוף לאמיתיות מפני שהאמנת בהן בעצמך?!
העולם אפל דיו, אינו זקוק לתיבתך הקטנטנה... אינו זקוק להיותך
הקלסטרופובית ולכאבייך המדומים.
שם, בעולם אליו לא אגיע מפאת פחד המוות שלי, הפחד מאיבוד
שליטה, בעולם בו דבר אינו מתחיל או נגמר או מתקיים... עולם בו
אבדה נפשי ביום אביב אחד מסוים, בבית קברות מסוים בו נקברה
ילדותי וכן הפחד הטהור, מן המוות עצמו...
חרדה אני מפני שננטשתי פעמים רבות מידיי... חרדה אני מפני
שבטחתי בבריות ונדקרתי בחצים וחניתות, ועודני מדממת... חרדה
אני מפני שעולמי הופך צר מיום ליום ואני חשה את הקירות סוגרים
עליי!
אינני שייכת לכאן!
מקומי בזמן אחר, מעבר לים... מעבר להררי הבדידות וחוסר
הביטחון...
אולי ביום מן הימים אהרוג אותה, את הישות המקננת בתוכי, הילדה
הקטנה, הזועמת על שנלקח ממנה... מה טעם בזעם זה? הרי זמנו של
אדם אינו בידיו... אם כך בידי מי הוא?!
לא! לא אניח זמני בידי כוח אחר! לא אתן לאיש מלבדי להחליט מתי
יגיע אל קצו!  מדוע נלקח ממני? מדוע נמנע ממני? מדוע מייסרת
אני את ישותי העילגת על דבר שלא יכולתי להציל?
עוד אשוב ואראה את שאבדו לי בחיי.
את נשמת התום שבראתי בדמיוני, את המלאכים המצפים לי שם, על
מדרכות מזוהמות, בפצעים פתוחים, בעיניים בורקות, בכאב בל
יתואר...
מדוע אינני יכולה להציל את נשמות כולם? מדוע...?
אדם כלוא בתוך עצמו. כל חופש שיבחר יש בו מן הכליאה. כמה
חופשי, עדיין כלוא יהא בכלאו הנצחי, הוא גופו.
לכן בחרתי שלא לשקר לעצמי, האחרים עושים זאת די והותר.
כלואה אני ומעדיפה לחיות בכלאי הקטן, האמיתי, יותר מאשר בחופש
מדומה.
אינני מטיפה לסיום חיים אלה... יש עוד דברם רבים שעליי לעשות,
שירים שעליי לכתוב, תווים שעליי לנגן... אנשים שעליי לאהוב...
מקומות שעליי לראות...
לכשתסתיים משימתי על פני האדמה, זמן רב מעתה, אדע. וידע העולם
כולו.
ואז אצטרף אל אחיי במקום בו מחוגי השעון מראים זמן קבוע:
אחר כך.