"ואיך תקראי לי?" צייץ הראל בקול מלא הערכה.  נהי חייכה
בחשיבות עצמית. "הר- אל? הר האלים, אם כך. ובחזרה דידקטית
למיתולוגיה היוונית... מכך ששמך אולימפוס."
קולות שמימיים הביעו את התרשמותם העמוקה מכשרונה של נהי לקרוא
לכל דבר בשמו. עשרת יושבי מעלה דיברו ביניהם על כוחה של מילה,
ושמם שניתן להם ע"י שוכנת מטה זו, שמשמעות שמה בכי וקינה.
ואז, מתוך הערפל, דידתה יושבת מעלה האחת- עשרה.
שערה הכהה סתור, שמלתה הלבנה מוכתמת, עפעפיה נפוחים עד כי
עיניה עצומות כמעט לגמרי. חיוורת ושברירית, פנתה לעבר נהי.
"שמי הוא אכזבה. הוריי ציפו לבן כל כך, עד כי האכזבה בלידתי
הייתה כה בלתי נסבלת שהחליטו שאשא אותה בשמי עד קץ ימיי." פיה
של נהי נפער בתדהמה. הביטחון העצמי שהפגינה עד כה החל מתמוסס
בעיניה הכחולות, הבוהות, של אכזבה. " וכיצד תקראי לה?" שאל
אולימפוס, שנקרא עד לא מכבר הראל, בניסיון לנסוך מעט ביטחון
מחודש בנהי מוכת התדהמה.
נהי השפילה ראשה. "באמת שאינני יודעת." אנחה איומה נשמעה
מכיוון עשרת יושבי מעלה שזה עתה נקראו בשם מחודש. אכזבה חייכה
באדישות נעלה וצלעה לכיוון נהי, שהחלה מתייפחת.
"לא נאה למישהי ששמה נהי להתייפח כך..." רחש נשמע במשכנות
שמיים.  "הוריי לא יכלו להתמודד עם קיומי... אחיי לא יכלו
להתמודד עם קיומי... ידידיי לא יכלו לי אף הם... ועתה,
משנסתיימו חיי האומללות שלי, גם המוות מסרב להכיר בי." אמרה
בקול מעודד משהו.
נהי הרימה את עיניה, שעתה היו נפוחות כשל אכזבה, ולחשה בקול
רועד: "לא בכיתי מזה שנים. ואת גרמת לי לבכות... על כן ייקרא
שמך נהי, ומזלך ישתנה... ושמי יהיה מעתה ואילך אכזבה."