לפעמים אני מתלבטת מה יותר מתאים לי להיות -
אם אני מעדיפה אותי עגלגלה וחלקה, או מוצקה וקשה. אם לתת לכאב
שבי לצאת ולהפוך לאהבת חיים, או שמא לשקוע בדיכאון כמו בפוך.

ואני יודעת שבכל בוקר כשאני קמה, אני משהו מאלה ועוד הרבה יותר
(ויש דבר אחד שחשבתי שאני לא).
הייתי רוצה לבחור רק דבר אחד - אבל אני כמו ילדה קטנה בחנות
ממתקים, שלא אוכלת כלום כי הכל נראה לה יותר מדי מפתה.

הרבה יותר מדי מפתה.

יותר מדי מפתה - זאת בדיוק הבעיה. ברגעים האלה אני רוצה להיות
הילדה שלא אוכלת, אבל זה לא כל כך יוצא... ואז אני חוזרת הביתה
(עם כאב בטן, כי זה מה שקורה למי שאוכלת יותר מדי).
ואני מספרת לה איך היה.
ושוב היא אומרת, אסור לאכול כל כך הרבה, כי לא ישאר לך מתוק
לפעם הבאה (ומה הפלא שאחר כך כואבת לך הבטן?).
ואז היא מפליגה בסיפורים על השוקולד האחרון שהיא טעמה. (בזמן
האחרון היא בקטע של זיונים, בעוד שאני מזדיינת בקטע של מערכות
יחסים.)

וכשאני (שוב) מבינה שאני בסך הכל תחליף זול לתל ברוך (תמיד אני
מתעקשת לשלם על החצי שלי), אני מקיאה את הכל החוצה.