רק בת 19

בת 19 הייתי, רזה וצנומה, והכל מרעב. בירכיי חלשות וגופי כואב
משעות של שפיפות הגוף.
מסתכלת על עצמי בראי ומבינה למה הוא מסרב. עור גופי אפרורי,
חסר חיות, חסר רגש, מתוח בין צלעותיי. מרפקי חסרות חן ופני
קשות ומעוותות מכל חיוך, דבר המבליט את עצמות לחיי וארובות
עיני השקועות, אך בכל זאת הצפייה, התקווה, מזרימים בתוכי
רצונות וכוונות הגורמים לי להרגיש נחשקת ורצויה. הוא מדבר איתי
ואוחז את ידי, ומבטו נבלע בריקנות עיני. אישוני רחבים למען
אראה אותו בחשכה. אני מרגישה את הבל פיו, מתקרבת, יודעת על חיו
מכל נשימה שיוצאת מגופו, למדתי להכיר את הריחות ולתרגם אותם
לאירועים. חשוב לי לדעת, חשוב לי לבדוק, אני מריחה שאכל, אני
מריחה שרעב. אני שומעת בקצב נשימתו את הלך הרוח ברחוב.
כשנשימתו קצבית וקצובה  אני יודעת שהוא ילך, שוב יצא בחשכה כדי
לפגוש את האופל, כדי לרקום מזימה, עוד מבצע של אומץ כדי לחזור
חזרה כשבשיפולי חולצתו מביא הוא לנו חיים.
יום יום אני אוחזת את ידו, מזיעה בקור, ונוגעת בראשו המגולח.
אך הוא לא נוגע.
הוא לחש אלי, מדבר אלי, ונמצא איתי, אך לא עם גופו, לא עם
מחשבותיו, אני יודעת כי הוא עומד לצאת, רובו כבר בחוץ,
בסמטאות, ברחוב הראשי, רץ, עוצר, שוכב בתעלה.
אני יודעת אבל אני רוצה, אני כבר בת 19.
שלוש שנים שאני אוהבת אותו, את אוסקר. היה גבוה ושרירי, ומתת
ידיו ככנפי הנשר, מבנה שרירים ארוך וחזק. בלורית אדומה משתפלת
על עיניו ושיער מבצבץ מפתח חולצתו. גבריותו האדירה מורגשת
כאילו היא בעלת אישיות בשל עצמה, הוא היה השכן, שכל ילדותי
הערצתי, נשוי, עם ילדה, ועבודה קבועה ומכובדת. הייתי משחקת
בחוץ תמיד בשעות שחזר לביתו, הייתי זורקת את הכדור לכיוונו,
רוצה לפגוע ולבוא להתנצל, ללטף את דש מעילו ולהסיר את האבק.
מברך הוא אותי בקולו היציב, מישר עניבתו ומקשקש בשערי, חיוכו
היה נימתח ולובן שיניו האדיר את ניגודיות הצבעים עם לשונו
הורודה. הייתי רואה אותו מחלון חדרה של אימי, אך כדי להיכנס
הייתי מציעה עצמי לנקות את הבית, ובכל יום בשעות הערב, כבר
שהבית היה נקי, והייתי מנקה את חלונות החדר וצופה לבניין שליד,
סורקת ומאתרת את השכן, את אוסקר. הוא לא היה רואה אותי כי
הייתי בחושך. אבל בביתו היה אור, הרבה יותר מאשר אצל אחר, אור
מיוחד שאותו הייתי מרגישה בחזי וחומו טופח על פני. והיום אני
כבר בת 19.
האורות לא חזרו להידלק מאז נשמעו קולות הצעידה. בכל יום לאחר
שקולות הצעידה היו חולפים, חזרו פחות אנשים לביתם. יללותיהם
נשמעו עד למרחוק, וקולות הצעידה עלו עליהם.
עלו על קולות אישתו וביתו, עלו על קולות הורי, עלו על קולות
אחי, וכמעט עלו על קולי שלי, רק בזכות אוסקר, אוסקר, אני היום
בת 19.
יסודות הבניין עשויים עץ, ובמקום מחבואי פיסלתי בציפורני את
דמותו של השכן , שהפך לי בעל כורכי לאב, לאם, לאח. ולו, הפחתי
למורת רוחי לבת, למה, למה לא יכולתי להפוך לאשתו, למה, לביתו,
ואני כבר בת 19.
בכל יום היה חוזר עטור בתלי צהוב, ואוחז את ידי, ומדבר איתי,
ואני הייתי נושמת אותו, מריחה אותו. הרעב נגוז מול עיניו
הגדולות והמזון שהביא היה מחכה לזמן שהוא ילך שוב, ואוכל בכל
נגיסה, לטעום ולהריח את מגע ידיו. האיש הגדול שאליו השתוקקתי
כווץ ונמוג, אך אהבתי חדה כתער ופוצעת את לבי מחדש, רוצה אני
ומייחלת ואני כבר בת 19.
יצאתי היום בחשכה, עם שקיעת השמש ממש, עוד שהאוויר בחוץ חם,
רצתי לכוון קצה העיר, לכיוון התחנה הישנה. ידעתי שאני צריכה
להיראות טוב בשביל אוסקר, והגעתי לתחנה חשוכה ואומללה, במקום
שממנו נלקחו חייהם של אנשים, רציתי לקבל חיים לעצמי. הרטבתי
שערי לפני בואי ובתחנה נשכבתי על פסי הרכבת, הפסים היו לוהטים
מהשמש שהייתה היום, הצמדתי שערי לפיתולי הברזל ויבשתי שערי על
חומו, כדי שאהיה יפה לאוסקר, ושערי יהיה מעוצב וגלי, כמו פעם,
כמו פעם. בביתי הפחתי את בגדי למען וכתמי היום יום לא יראו
לבחוץ. באצבעותיי פוררתי אבן ואת אבקתו מרחתי על פני למען
יתבהרו ותעלם האפרוריות מעורי, ישבתי וחיכיתי לאוסקר.
שומעת אני את צעדיו במעלה המדרגות, דוקרת אצבעי ומורחת דמה של
שפתי, והנה השכן עומד מולי, דמותו ניראת גדולה ויפה על רקע
האור שמבחוץ, נשימותיו כבדות ומואצות מתמיד, קרב אלי על
בירכיו, אמר לי דבר, והרחתי בנשימתו כי לא אכל, לא אכל דבר.
חיבק אותי אוסקר ונשך שפתיו, נבלעתי בזרועותיו ובכיתי. אני
אוהבת אותך אוסקר,חשבתי בקולי קולות, והשכן שמע, השכן ידע. הוא
נשכב עלי ופרם את חבל מכנסי, נישק אותי במצחי עקב גובהו הרב,
ואני מעשה את קרחתו כאילו הרים של שיער אני מרימה. אני מרגישה
את אישיות גבריותו, אני מרגישה בתוכי אותו, נושם ומתנשף, משעין
ראשו כחסר כוח. מרחוק נשמעים  קולות הצעדים ברחוב, הולכים
לאורך הכביש הראשי, הולכים, וקולות הצעדים קרבים. אוסקר בתוכי
מדבר ולוחש, וככול שהצעדים קרבים הם מכתיבים לו את הקצב, ואני
בוכה, בוכה ואוהבת, מפזרת את שערי המסולסל כפסי רכבת. מרגישה
איך אני נרטבת מדמי, מבתולי, ואוסקר בקצב הצעידה פועם בתוכי
כאחוז תזזית. הצעדים כבר כאן ואוסקר מזדקר בגופו כשחלקו בתוכי,
נוגע ברגשותיי, נוגע בלבי. ואז הפסיק, גם הצעדים נעצרו לפני
ביתי, ואוסקר שוכב עלי ואני מדממת מתחת לבגדי, ומדממת דמעות
שמחה מעיני, "אוסקר" אני אומרת לו, "אוסקר". אבל הוא שוכב עלי,
כשמכנסיו מופשלים, ולא עונה לי, נשימה ארוכה יוצאת מפיו. אני
מתהפכת לצד ומסיתה אותו מעלי, ועיניו מסתכלות אלי, ומבטו קבוע
כמהופנט. מתביישת מרימה את מכנסיו ורואה כי גבריותו נבלה.
הרבה דם מכסה את בגדי אך הכאב נדם ועזב, אינני מדממת עוד והכל
ממשיך לזרום. אני מסתכלת על אוסקר, מרימה חולצתו מעל לבטנו,
ורואה פצע גדול של ירי רובה במרכזו. דמו זה שעלי ולא דמי, דמו,
"אוסקר" צרחתי, ותפסתי את ראשו, " אוסקר שלי, גיבור". הצעדים
מהרחוב נשמעו כבר בתוך הבית, עולים אלי למקום מחבואי, אך לי
כבר לא אכפת, לאחר שגופי עלה על גבריותו כטבעת על אצבעו ולאחר
שהייתי אשתו למספר דקות, היינו נשואים עד שהמוות  הפריד
בינינו.
אני אוהבת ולי לא אכפת, כי אני אלמנה בת 19.