פעם, לפני די הרבה זמן,היה לי כלב שקראו לו גור. גרנו אז
בעיר דרומית מאוד בבית (או יותר נכון) וילה של המשפחה,שכמו כל
הבתים של המשפחה, סבא-קבלן בנה.
אז איפה היינו? היה לי כלב שקראו לו גור. בני דודים שלי הביאו
לי אותו בערך חודש לפני שעזבנו את העיר לתמיד,לטובת המרכז
בחזרה. החלטנו לקרוא לו גור עד שנמצא לו שם אחר אבל השם הזה
נשאר תמיד. זה פשוט התאים לו. הוא היה מסוג פינצ'ר מעורב
טהור.זה אומר- שפעם איפשהו אחד האבות שלו היה כלב פינצ'ר,שזה
כלב מאוד מעצבן עם רגליים דקות ומכוערות שקופץ כל הזמן ונובח
על כולם ויש לו פה קטן כזה שנכנס תמיד לכל הקופסאות שימורים
הריקות שאנחנו שמים בחוץ להתייבש. אבל גור שלי לא היה ככה. הוא
היה כלב רחוב חמוד וקטן,הוא היה בערך בן שבועיים כשאלון
ויתיר,בני הדודים הגדולים שלי,מצאו אותו משוטט בצד הכביש ליד
מרכז הטניס כשהם היו בדרך לבקר אותנו. הם הביאו אותו לנו כי הם
ידעו כמה שאני רוצה כלב,וכמה שאני בוכה על זה להורים שלי ובאה
לבני הדודים שלי רק בשביל לשחק ולהיות עם הכלב שלהם. עד אז לא
אהבתי כל כך את בני הדודים שלי. היום,קצת יותר מעשר שנים אחרי,
אני מבינה עד כמה אני אוהבת אותם. כל כך הרבה שפשוט אי אפשר
לתאר את זה. הם המשפחה שלי שאני הכי אוהבת. אבל זה לא
קשור...אני ממשיכה בסיפור...
גור הגיע אלינו בגיל שבועיים. קטן,רזה,בצבע חום-שוקולד מוקה כל
כך יפה עם כתם לבן באיזור החזה מתחת לצוואר ופרווה על הגב
מעורבבת בצבעים חום בהיר-לבן ואפור. אני כל כך אהבתי אותו.
שעות יכלתי להחזיק אותו בידיים שלי חזק חזק ולערסל אותו כמו
תינוק וללטף אותו כל הזמן. אני זוכרת שלקחנו אותו לרופא
כלבים-לוטרינר והוא שקל אותו ונתן לו זריקות ואמר שהכל בסדר
ושנטפל בו וניתן לו אוכל ונלמד אותו קצת איך להתנהג והוא יהיה
בסדר גמור ושהוא יישאר בערך באותו גודל כי הוא בעיקרון פינצ'ר
וכלבים מהסוג הזה נשארים קטנים גם כשהם מתבגרים ונעשים זקנים.
בערך שבועיים אחרי שגור הגיע אלינו עזבנו את העיר ועברנו
ליישוב קהילתי באיזור המרכז. הבית שלנו היה הפוך לגמרי ונראה
כל כך מוזר ואני הייתי לבד כי לא הכרתי אף אחד והייתי חדשה
לגמרי. אבל לגמרי חדשה. עליתי לכיתה א' בדיוק וממש ממש
התרגשתי. את כל הספרים כבר קניתי וגם עטיפות למחברות ותיק
קניתי עם סבתא שלקחה אותי לקניות ב"ינאי"-החנות שהכי אהבתי
בעולם כי תמיד היו שם כל כך הרבה עטים מגניבים וצבעים יפים
וטושים מיוחדים שנעלמים ומחליפים צבעים וזוהרים. פשוט אהבתי
להיות שם וכל כך שמחתי כשסבתא אמרה לי שהולכים לעשות קניות
בינאי וקונים תיק לבית הספר וקלמר ועוד כל כך הרבה
דברים...חזרתי עם הדברים הכי יפים שמצאתי בחנות ואמא שלי פשוט
לא הבינה מאיפה הבאתי את כל הדברים האלה. אבל אני הייתי הכי
מאושרת בעולם מן הסתם. הרי הייתי ב"ינאי" וקניתי כל כך הרבה
דברים ואף אחד לא כעס עלי שזה סתם כי זה היה דברים בשביל בית
הספר,בשביל כיתה א'!. כשהגענו לבית החדש ביישוב החדש ולא הכרתי
אף אחד רציתי כל כך שכיתה א' כבר תתחיל,שאני אכיר חברים וחברות
חדשים ושסוף סוף,תהיה לי חברה הכי טובה שאני תמיד אשחק איתה
והיא תשחק איתי ואם אני אהיה חולה היא תתקשר אלי ותדאג לי.
ואני אתנהג אליה אותו דבר בדיוק אם גם היא לא תבוא לכיתה יום
אחד. כל כך רציתי להראות להם,לילדים החדשים שאני אכיר בכיתה
החדשה שלי,את כל הדברים היפים שקניתי לכיתה א' עם סבתא ב"ינאי"
ושכל כך התלהבתי מהם,ושהם יבקשו ממני להשתמש בטושים ואני אגיד
שבסדר אבל לא הרבה כי אני חייבת לצייר ציור בשיעורי בית ואני
חייבת להשתמש דווקא בטוש הזה. ידעתי שאם אני אהיה עם הדברים
הכי טובים ותמיד יהיו לי את כל הדברים שצריך אני אהיה תלמידה
טובה וגם יאהבו אותי. כי ככה חינכו אותי. דבר ראשון תלמדי טוב
ושיהיו לך ציונים טובים,אחר כך ,אל תדאגי לזה כולם יאהבו אותך
כי את תהיי התלמידה הכי טובה בכיתה וכולם יבואו לבקש ממך עזרה
ולשאול אותך שאלות.
וככה היה. הייתי הכי מאושרת בעולם ביום הראשון של כיתה
א',בבית הספר החדש שלי ביישוב החדש שלי שגם ככה לא היה קיים
הרבה זמן לפני שהגעתי אליו. הייתה לנו מורה נחמדה שנראתה די
בסדר והיו גם כמה ילדים שנראו ממש ממש נחמדים ושאולי ישחקו
איתי בהפסקה. לאט לאט נעשיתי תלמידה מאוד טובה והייתי הראשונה
בכיתה שהתחילה וסיימה את החוברת חשבון כשכל שאר הכיתה הייתה
מאחור.
בבית הספר היה לי כיף,ובבית היה לי כיף לחזור הבייתה ולחייך אל
גור שתמיד היה שם בחוץ-מקשקש בזנב הארוך שלו ומחייך חיוך של
כלבים מלא בשיניים לבנות וחדות, ובמיוחד אצלו זה היה בולט כי
הייתה לו לסת קדמית שהלכה קצת קדימה יותר מדי אז זה היה ממש
מצחיק כי הוא נראה כמו עטלף. אז הייתי תמיד צוחקת שיש לי כלב
עטלף. אני ואחי הקטן היינו מאכילים אותו בבמבה כי הוא ממש אהב
את זה וזורקים לו כדורי טניס בכל הבית שהוא כמו מטורף היה רץ
אחריהם ומביא לנו אותם,חצי לעוסים מהשיניים שלו. וככה כל פעם
מחדש. אנחנו זורקים כדור בשלוש מדרגות הקטנות שבאמצע הבית,גור
רץ אחרי הכדור כמו משוגע ומביא לנו אותו חזרה. לימדתי אותו גם
כמה טריקים. כמו לתת לי "כיף" עם היד ולפתוח את הדלת של
הבית,וגור בעצמו הרבה לי כמה שטויות שהוא יודע לעשות-הוא היה
מסתובב במעגל ורודף אחרי הזנב של עצמו. זה נראה כאילו יש לי
כלב עיגול,הזנב והפה מחוברים ביחד,וזה היה ממש מצחיק אותי.
הייתי מביאה את החברות שלי מהכיתה אלי הביתה כדי לראות את הכלב
המצחיק שלי שרודף ומנסה לנשוך את הזנב של עצמו ולשמוע גם כמה
תקליטים של מייקל ג'קסון בפטיפון שהיה לנו במערכת. היינו
משחקות "סבתא חושך" ומפחידות אחת את השנייה ואחר כך צוחקות על
זה ורוקדות כמו משוגעות בסלון לצלילי המוזיקה של מייקל
ג'קסון,הזמר שהכי אהבנו בעולם.
הכל נגמר יום אחד. יום בהיר אחד,שמשי ונעים,לא הרגשתי ממש טוב
בבית הספר. התקשרתי לאמא שלי שגם ככה הייתה בבית וביקשתי ממנה
שתבוא לקחת אותי מבית הספר. היא באה ולקחה אותי ואני אמרתי
שאני מרגישה ממש לא טוב ואמא אמרה שאני סתם עושה הצגות אבל
באמת שלא הרגשתי טוב. באמת!
זה היה יום שלישי של חורף,26 בדצמבר,אני עוד זוכרת את התאריך.
כמה ימים לפני בדיוק הייתה ה"חצי יומולדת" שלי ואני כל כך
שמחתי.
אבל כנראה שלא הכל היה כל כך שמח, כי גור נפגע באותו לילה
בתאונת דרכים. הכלב הקטן והחמוד שלי,שנתנו לו להיסתובב חופשי
ברחוב שלנו כי כולם כל כך אהבו אותו,חטף פגיעה קשה ממכונית
שחנתה שם. על הכביש נשאר כתם גדול בצבע חום-סגול,שהותיר הדם של
הכלבלב הקטן והחמוד שלי שמת שם.
השכנה ממול התקשרה,אמרה שגור נפגע ואז אבא ואמא רצו למעלה
והביאו אותו,כולו מלא דם,אל הוטרינר.
הוטרינר אמר שאין יותר מדי מה לעשות,וגור ממש ממש סובל עכשיו
והוא ממליץ על לתת לו זריקת הרדמה לנצח. זריקת הרדמה לתמיד.
ההורים שלי אמרו שכן, וכך בעצם נגמרו חייו של גור,גורי, הכלב
שלי,
שקברנו אותו בחצר האחורית של הבית שלנו בקו ישר באלכסון מעץ
התותים,איפה שהוא תמיד היה עושה שטויות.
