אני תמיד מסתובב בתחנת הרכבת הישנה. תמיד יש שם משהו. לוקחים
קצת בירה, פיסת סיגריות ורדיו, ויש תעסוקה לשעות.
אני גם גר עשר דקות משם, ככה שזה לא בעיה.

שלשום הלכנו רועי ואני לתחנת הרכבת הישנה. רועי אוהב לבוא
איתי.
נכנסנו לשם, לבית ההרוס שליד, והוצאנו קצת אוכל. רועי שם
מוזיקה.
הוא נשכב עלי והתחיל לאכול.
"זה לא בריא," אמרתי לו בפה מלא.
"גם אתה לא, אז מה?"
צחקתי. רועי הוא היצור הכי חמוד שיש. הזה שכל הבנות דלוקות
עליו.
"איזה חמוד!" הן צועקות לו במסדרון, בעוד שהוא מספיק להסתובב
אחורה לשניה, לחייך את החיוך הכובש שלו, ולהיעלם בקהל.
'החמוד הזה'.
רועי הוא החבר הכי טוב שלי. יש לו חברה שקוראים לה דנה, והיא
כזאת פרנואידית שזה לא יאומן.
"אל תלך לשם, רועיצ'ו, זה בטח יתמוטט עלייך.."
אבל בדרך כלל הוא בא איתי בכל זאת.
הם שוכבים כבר חצי שנה, והוא לא מאושר איתה. לא יודע למה.
כוסית, שווה. אותי אישית היא לא מדליקה, אבל זה בסדר. אני
הומו.
רועי גומר את הפיתה שלו ומשאיר את הנייר להתגלגל על הרצפה.
"זבל מי שמלכלך," אני אומר לו ומלטף לו את הראש.
"שתוק, יא תפוח יפה נפש שכמוך." הוא עושה פרצוף נעלב. "נפרדתי
מדנה אתמול בערב."
"הממ. מגניב, אולי עכשיו בא לך עליי?" אני מחייך.
"דווקא כן..." הוא קם על הברכיים ומנשק אותי.
"רועי, זה כבר לא מצחיק." נבהלתי. רועי הוא מהאנשים האלה
שהולכים עד הסוף עם בדיחות.
"זה אמור להיות?" הוא עושה פרצוף רציני ומוריד את החולצה.
"אמממ... רועי....." והוא מוריד גם לי את החולצה.
אני כבר לא מתנגד. נשכב על השמיכה ונותן לו לעשות את העבודה.
והוא בהחלט עושה אותה.

בזמן "הסיגריה שאחרי", יוצאת ילדה, ככה... שנתיים מתחתינו,
ועושה לנו "אלוהים לא מרשה."
"מה, לעשן?" רועי שואל וצוחק.
"לבנים להיות עם בנים." היא ניגשת אליי ולוקחת ממני שאכטה.
"אין אלוהים." רועי פולט ונשכב.
"או, אבל יש."
"מי אמר?"
"הוא."
"מי זה הוא?"
"אלוהים."
"את מוזרה."
"ואתה בטח נורמלי לחלוטין," היא מציינת בציניות ולוקחת ממני
עוד שאכטה.
"אני לפחות לא תולה תקוות ביצורים שבכלל לא קיימים."
"ואני לפחות לא שוכבת עם בנות."
"ואת לפחות יכולה ללכת מכאן."
"כמה זמן את פה?" אני פותח לראשונה את פי במהלך השיחה המוזרה
שמתנהלת לידי.
"עוד לפניכם."
"ולמה לא יצאת קודם?" רועי שואל.
"לא ביקשתם ממני."
"לא ידענו שאת שם." אני מציין.
"אז איך אתם יכולים להאשים אותי שלא יצאתי?"
"אארג." רועי אומר. המילה האהובה עליו.
"ולמה יצאת עכשיו?"אני מנסה להתעניין.
"כדי להגיד לכם שאסור."
"את מוזרה," רועי שותה בירה.
"לא עברנו את זה כבר?"

לא היה לי זמן לחשוב על רועי או על הילדה המוזרה מאז. אני פשוט
עסוק מדי.
רועי והילדה עדיין שולחים לי מכתבים ממקסיקו, שם הם נמצאים
היום.
ואני סתם עוד אחד מכור לשגרה של השכמה, קפה-סיגריה, עבודה,
קפה-סיגריה, תחנת רכבת, קפה-סיגריה, שינה.
לא איזה מישהו מיוחד כמו רועי והילדה. אותי החברה לא מקבלת.
אני לבד.

לא נוסע למקסיקו.