אורי עמד על במת הכבוד לבוש במדי משטרה מבהיקים בנקיונם,
מסונוור מהבזקי מצלמות הכתבים שהסתירו את התרגשותו.
ממקומו יכל לראות את האולם מתמלא בפרצופים מוכרים שבאו לברכו
ביום חגו. הוא אף יכל להבחין במבטי הקנאה של החלק "הלא מפרגן"
של משרדו, אנשים שלחשו מאחורי גבו על אופיו הקשה, האובססיבי
שכשהוא נדבק למשהו לא יניח עד שיהפוך בו ויפרקו לחתיכות קטנות.
חלק אמרו איש אלים.

ממרומי הבמה הוא ראה את רב פקד אלוני ניגש למקרופון מדבר לתוכו
מילים על גבורה ואומץ, על בחור ללא פחד שתורם את כל זמנו על
מנת "להדיר את הפשע מן הררחובות", והמילים  נזרקו על קהל
היושבים כמו פרחים רטובים המתיזים רסיסי מים דקים הנעלמים לנצח
ברגע שהם נוגעים ברצפת האולם הלבנה. במלל הזה המרוחק ממנו מרחק
שנים הוא נזכר בסיפור ישן,
סיפור ילדות שהתפרץ כמו זר לתודעה המבוגרת העכשווית שלו על
הבמה.

הסיפור עם ריח נפתלין שנמצא בבתים שנותרו סגורים ימים רבים,
גרם לו להעביר את משקל גופו מצד לצד כאדם שנתפס בקלקלתו. הוא
היה אז בן עשר חוזר מיום שגרתי בבית הספר, לאויר היה ריח של
תחילת קיץ שעתיד להיות חם ויבש מכרגיל והוא בחולצה ומכנסיים
קצרים תכנן מה יעשה בימי החופש הקרבים. לפתע הבחין בחבורה של
ילדים, הוא זיהה את שיערו הכתום של יוסי, המנהיג שלהם, וידע
שהנה באות צרות.
רגע לפני שהספיק לברוח משם ניתרו עליו הבריונים, מפליאים בו
בחוזקה את מכותיהם. הוא לא הרביץ חזרה באגרופים קמוצים, ולא
כופף את ידיהם בכוח. אולי כי היה שקוע בלהגן על ראשו
עם כפות ידיו, אולי כי לא ידע אז להשיב.

הם צוחקים ומגדפים הלכו משם הלאה באותה מהירות שהגיעו משאירים
אותו על האדמה, כמו ילד המואס בצעצוע ישן שאין בו חפץ. כשקם
סוף סוף על רגליו גילה את בגדיו קרועים ומלוכלכים
בדמו וכל נים בנפשו הצעירה כאב.
בבית קיבל את פניו באותו היום, אביו חמור הסבר, שפער את עיניו
ופיו מאוכזב ממראהו הקרוע של בנו שדמעותיו לא פסקו מלזרום על
לחיו, ולהתערבב בדם וחול זכר השעה הקודמת.
המילים "אתה לא גבר , אתה נקבה", "בכיין", "למה לא החזרת?",
יצאו מתוך האב הכועס מקיפות את הילד הבוכה מעלבון, חונקות את
כל יישותו בחבל של תליין, ללא אפשרות בריחה.
הילד הגן שוב על פניו מתקיפות האב שלא הרפה , מבקש לדעת מדוע
התקפל מפוחד על האדמה , מניח להם לבעוט ולהשפיל אותו כך. הילד
לא ענה על התוכחות, מסתיר את דמעותיו
ובולע את כאבו ברח אל חדרו. ימים רבים לאחר מכן לא שב לדבר עם
אביו , או להסתכל אל ארובות עיניו השחורות מזלזול ובוז. עוד
הופך במקרה שוב ושוב , מנתח את פרטיו, את ריחו
ללא יכולת להתרומם מן האדמה ההיא ולשנות את סופו.
סיפור שהתמוסס בדמו כמו חומר רעיל שהתערבב בחומצה חריפה והיה
לחלק ממנו. בלתי נפרד.

הוא גדל ונעשה לבחור צעיר שהתגייס ליחידה קרבית בצה"ל, מלגלג
על פחדי אימו עליו, מסתכן שלא לצורך, מזלזל במוות או בכאב
ומתפאר בכך. שנים לאחר מכן עוד היה מטפח את שרירי גופו
בפעילות יומיומית בחדר כושר, מציץ בחוסן גופו ובכפות ידיו
הגדולות  שניבטו במראות הקיר שנתלו שם מתמלא בבטחון ממכר כמו
סם.
"הכל החיים האלה", נהג לומר, "עשיתי הכול לבד בעשר אצבעות",
מניף את כפות ידיו , ולא מתכוון רק באופן הסימלי. מתקדם במעלה
הדרגות במשטרה, מחזר בכוח ומשיג את האישה בה
חשק, מלמד את ילדיו לא להחצין רגשות, לפעול מהשכל.
הי שאמרו על התנהגותו כפייתי ושתלטן והוא אמר עקבי ובלתי מנוצח
מתעלם לגמרי מהאחרים.

במבצע סודי ומסובך הצליח אורי לתפוס תוך כדי מרדף יעיל  אחד
הפושעים הכי מסוכנים שפעלו באיזורו, וציון לשבח
תעודת הוקרה ומסיבה תוכננו לכבודו. את ההזמנה לאביו דאג להעביר
ימים קודם לכן, משתוקק לראות את פניו של האחרון בעת שיקבל את
התעודה, סיכת האומץ תונח על חזהו, והקהל
באולם יעמוד על רגליו וימחא לו כפיים. הוא יאמר בנאומו כי  עוד
אנשים נטלו חלק, ושלא רק הוא גילה אומץ אלא כל חבריו למשטרה
שאיפשרו את הצלחת המשימה, וכולם יריעו לו דקות ארוכות.

ממרומי הבמה  עמד אורי נבוך במדי משטרה כחולים בוהקים
מניקיון, מחפש בעיניו את פני אביו בתוך הקהל הרב שבאולם.
מחפש ולא מוצא, שומע איך "הילד שבו" לא מפסיק לבכות.