בקצות העננים,
מקום בו גולשים הגלים,
הופכים מים לשמים.
מקום בו נפש פוגשת מלאך,
החליק לבי מקצה עב לבן.
מחליק נאחז לרגע בקשת,
מתיר צבעיה לרצועות של אור,
במקום בו פוגש גל בעב.
אובך ערפילי נפשי,
מתערפלים עוד יותר.
במקום בו גל שואף להיות שמיים כחולים,
חום מבטך, כצהוב חולות נודדים הוא לי.
שם עת גרגיר נישא בגל לא לו,
מתיר מצעד הגלים,
לומר לך דבר מה.
רוצה לומר לך הרבה כל כך,
אך רעשם של גלים נחבטים אלי חוף,
רעמים וברקים,
את קולי משתיקים,
וגם את קולך מסתירים,
ושתיקה זו שרועמת ביננו,
כסתירה לקשת השמימית,
זו שהייתה מקור שירת חיינו. |