היית כזה מלאך פעם,
כזו איכות, כזו רמה.
סגדתי לרעיונות שלך, הערצתי את הכריזמה שלך,
את כולך.
ילד קטן נוסע באוטו גדול,
גר בבית גדול עם אנשים טובים.
ונוסע למרחקים לדיונות של חול ,לחופים של ים כחול.
ונוסע וחוזר וכמו כלום עוד יום עובר,
ובמי פגעתי? אל מי הרגשתי?
איפה אני כשהירח עולה והשעה כבר מאוחרת מכדי לבקש שיחייכו
אלי?
אני לבד עכשיו ,צופה במשדר חצות בערוץ 2, ואני חכם, חכם כל כך,
ומבין, מבין בצער שהכל מסביבי זו סתם תפאורה של החיים, שאני
שחקן משנה שהולך הביתה כל יום עם ראש מורם ובטחון ברצפת הבמה.
ועצוב לי, ואני לא יודע את זה כי כולם כל כך מקצוענים על הבמה
שלי.
שם בשבילי כאילו אין מחר, כאילו כל מה שאגיד מהשמיים מגיע.
ולא חסר לי כלום אך חסרה לי אהבה.
ואני לא מתגעגע לדברים שנגמרו וסיימתי,
אני כבר רחוק מזה מזמן ,יודע שהחלטתי דבר בטוח ונכון.
והיא- כבר לא שחקנית באף מערכה בהצגה שלי,
סתם בקהל מביטה במבט הזה שלה,
עם העיניים הגדולות וההבעה הרגשנית הזו שלה.
וכל החיים עוד לפנינו, שני שחקני משנה שעוד מתבגרים אחד לצד
השניה אבל לחוד,
כל כך לחוד שזה כואב. |