מהנקודת מבט שלי אי אפשר לראות אותה, את התקווה. לא יודעת למה,
אבל אני שוכבת פה מסתכלת למעלה ולא מצליחה לראות אותה, התקווה.

אולי אם אני אשנה מקום, נקודת מבט, דרך הסתכלות, לא, כלום, לא
מצליחה לראות אותה, את התקווה. כולם רואים, הם רואים, איך זה
שהם רואים ואני לא מצליחה לראות אותה, את התקווה. אולי זה משהו
אצלי, בגללי, משהו אצלי באופי? מוזר. רגע, מה זאת ההרגשה הזאת?
מין הרגשה, של אושר, של טוב, כאילו שאם אני אעשה משהו עכשיו
הכל יהיה מדהים.

הוא מסתכל בי, ובתוך העיניים האלה הכל כך יפות אני מצליחה
לראות אותה, את התקווה. אין לה צורה, אבל רק מלהסתכל בה יש בי
מין אושר כזה, היא יצאה, התקווה, מתוך העיניים, חשבתי לעצמי
שאולי אני אנסה לתפוס אותה וככה אני לא אצטרך להסתכל ולחפש כל
הזמן. הושטתי יד לתוכה והרגשתי צריבה כואבת בלב, הלב כאב לי כל
כך, התפתלתי מכאבים. היא חזרה פנימה לתוך העיניים שלו. והוא
הולך ממני עם העיניים שלו, עם התקווה שלי, לוקח ממני. דמעות
התחילו לזלוג מעיניי בלי שליטה. התחלתי לבכות בשקט בשקט, בלי
שהוא ישמע, והנה הצריבה עוברת, והכל מתחיל מחדש.

הדמעות ריפאו לי את הפצעים שהתקווה גרמה.

והנה אני שוב, מחפשת אותה, התקווה, בלי ללמוד לקח מהכאב שנגרם
לי מהפעם שעברה ולפני זה, ולפני זה, והרבה לפני זה...

אבל בכל זאת כל פעם מחדש, אני מתרגשת מהתקווה, מלאת אושר ורצון
לעזור, למרות שנגרם כאב, זה שווה את זה.