את עכשיו תשלמי, על כל הטעויות. כל הבחירות המוטעות עכשיו
יצרבו לך בלב.
כשתראי אנשים מאושרים, את תדעי שאת לא מאושרת, כי את הרסת
לעצמך.
כי את הרסת כל חלק טוב בך, בצורה שיטתית ועיכבית.
ולא הסתפקת באומללות רגעית, את רצית ריקנות, את רצית בדידות,
את רצית דמעות חמות על עור פנים קר.

את אומרת "לא"? לא רצית?
אז איך עוד תסבירי את  מה שעשית?
טיפשה.
איך בחרת באנשים לא נכונים, בבילויים לא מתאימים. טיפשה.
עכשיו כשתביני איזה מין אנשים בחרת לעצמך כחברייך הטובים, את
תפחדי כל כך מין המחשבה שהפכת להיות
רעה, מניפולטיבית, אנוכית ואכזרית כמוהם, ואולי בגלל זה את לא
מצליחה להיות שייכת בין האנשים שתמיד הבטת בהם מרחוק, ותמיד
רצית להיות חלק מהם.
את לא ראויה להם...

הדמעות ימשיכו לזרום- אז אל תנסי להפסיק אותן, אז עכשיו תשבי
מול המחשב, ותכתבי מונולוג,
תכתבי...תכתבי מונולוג על ילדה תמימה ומתוקה,
תכתבי מונולוג על איך השחטת ילדה תמימה ומתוקה, איך הפכת אותה
מטוב לרע.
תכתבי על רגשות האשמה, ותחושת הכעס שגועשת לך בבטן ועל הפחדים
שאופפים אותך בלילות.
תכתבי על כל מה שאת לא- וכל מה שאת רוצה להיות.

אבל....רגע....לפני  כל הכתיבה, אולי תעני על שאלה קטנה-
איך ההרגשה להיות הפושעת, השופטת וחבר המושבעים של עצמך?