שוב מלקטים גופות מרצח,
בריכות הדם גואות בבכי,
תוהים, האם נכאב לנצח,
כבר זועקות אדמות ארצי.
הרגל משחית ניצב בפתח,
כותש בלהט את ביתי,
כאן, לא יושבים יותר לבטח,
גוססת, חרש, תקוותי.
חוף מבטחים רחק בעצב,
בים גועש אני מפליג,
אל מול עיניי ניצבת חרב,
ומאיימת להשמיד.
השכול הפך לדרך קבע,
מותש עד מוות האיפוק,
חלפה מזמן תקופת השובע,
היום שוחים כבר בגאות.
אחיותיי, אחיי, לבית,
דמכם שוצף בחדרים,
יונת שלום, עלה של זית,
שלחו משם אל החיים.