הקדמה קטנה: זה משהו קטן שלא אני כתבתי אלא ידידה קרובה שלי
שרצתה להקדיש לי משהו. זה כל כך נגע לליבי עד שהחלטתי לפרסם את
זה פה.
הוא היה כל כך לבד לפני שהיא רצתה אותו,
וזה מדהים אותי עכשיו,
כמה זמן הוא מחזיק מעמד.
איך הוא מצליח, בלי הרבה אהבה באמת,
רק הצורך הזה לחיבוק חם.
רק הרעב הזה מחזיק אותו.
ומשום מה הוא לא נראה יותר טוב עכשיו,
כמו שבדרך כלל נראים כשאוהבים ונאהבים.
אין לו את האור הזה בעיניים,
והחיוך הטומטם הזה שמרוח לאוהבים על הפרצוף
הוא נראה לי אפילו טיפה יותר מדוכא.
אבל הוא ינתק את עצמו ממנה, הוא יבין בקרוב, אני בטחה.
מקווה בעצם.
רק שיהיה לו טוב. |