אנשי השורה  

איש לא הכריח אותנו לקראת המוות ללכת,
אנחנו התנדבנו בימי לבלוב ושלכת.
לא הלבישונו מדים, לא נצנץ כפתור, כמו כוכב,
מדליות לא הבטיחו לנו, לא מפקד, לא רב.

מדינו - חולצה אפורה, נשקנו טמון אקדוח,
צבא בלי שם אנחנו, תמיד "היכון", בלי "נוח".

לא טמטמונו בפראזות, לא החריש אוזניים תוף,
נתנו לנו לבחור, נתנו לנו לחשוב.
נתנו לנו לראות, לשמוע ואחר נתנו לבחור:
חיי גלות, חרפה - או קרב עד הסוף בעד דרור.

בעיר לשכונה מרוחקת, לכפר בנקודה בודדת,
הלכנו מתנדבים להגנת המולדת,
כדור כי יפגענו נדע - בעד תכלת-לבן המרום,
חולצת זבת דם תכסנו, כמו דגל אדום.
איש לא הכריח אותנו לקראת המות ללכת..

כך נקראו אנשי  ה"הגנה" בימי ממשלת המנדאט, כשה"הגנה" הייתה
במחתרת.


חרב ומגל

קדרו שמים, שמי מרום, ענן מכסה כל מאור,
על מולדתנו הצעירה שוב באו ימי המצור.
להגנה שומרי הגליל, פולחי שדות, יושבי מישור,
ביום נעבוד, הבנה חומה ובבוא הלילה נשמור.
על מחרשה נתלה רובה, נוכל לחרוש בלי מעצור,
נחרוש, נזרע, כמו כל שנה ובחרמש נקצור.
בבוא הלילה בחפירה, מה לנו שינה או קור -
ואחיותינו על המצפה תארנה את ליל בזרקור.

ואם אולי יפגע בי חץ, ששלח נסתר בן-מדבר,
הן אל תבכו, הרי נפלנו בארצנו, על המשמר.
ואל תנאמו על קברנו: "גיבורים בימים ההם".
הלא נפלנו, כמו חיילים - ולחיילים אין שם!

ברוכה היד

ברוכה היד, שתגן על הבית,
שישן בו פועל אחרי עמל היום,
ברוך האיש, שהשקו בידו
ואומר:"רצוני אדיר  שלום!"

ברוכה היד, שתגן על הילד
ועל נטע קט שבין טרשים נטע
ועל עגל רך,  הפועה ברפת
ועל שדות החציר וחיטה.

ברוכה היד, המחזיקה את ההגה,
הסוללת דרך, תמיד מקשרת
במטר יריות -מחסום -מוקש
בדרך בין כפר וקרת.

ברוכה היד, אשר משדרת:
"שלחו עזרה..הכפר מוקף..!"
ונופלת פתאום כבדה, אין אונים
ושולחת בפעם האחרונה:"תו!"