"מעוז צור ישועתי
לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי
הפרדסים נתנו ריח

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי
מבצר עיקש וקישח
עצי שקד ליד ביתי
עומדים בלובן פורח

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי
בקרב אין קץ ינצח
אלי אילת אחותי
חיוך עייף תשלח

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
אורב בי מבקש נפשי
אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי
אבוי למבקש נפשי"
נעמי שמר, מתוך: "שבחי מעוז" (שרה להקת פיקוד דרום).

חלק א:
זהו. אלו המלים. "אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי אורב לי מבקש
נפשי".
בעיניים נורמליות ונורמטיביות, אלו מלים שמדיפות ריח עז של
פאראנויה. הן אולי אכן מתאימות לחייל המוצב בתעלת סואץ בשנת
72, (שכן לכך כיוונה נעמי שמר במלותיה אלו), או אולי לנוסע
בלילה בדרך לחברון. אך מה לזה ולחיינו הפשוטים והרגילים? מה
לאינתיפדה המפוצצת בני אדם בכל מקום כמעט; מסעדות, קניונים,
תחנות אוטבוסים, אוטובוסים, בתים פרטיים ועוד - ולחיינו ביום
יום? שהרי אנו חיים אותם כשהם קרובים הרבה יותר לסנסט בולברד
מצד אחד, ולפרבר שקט של עיר בדרום פורטוגל, מצד שני; האקולוגיה
שיצרנו לחיינו כוללת עולמות של היי טק, קניונים, ו`סקס בעיר
הגדולה` (סנסט בובלבד). ופרברים שקטים ונעמים, מושבים, קיבוצים
- בהם החיים שלווים ונעימים (עיר בדרום פורטוגל). כל אלה
קרובים לנו הרבה יותר מאשר אותו אחד שבלב הלילה, אורב כביכול
לנפשנו, דרוך וחרישי.
בשנות השמונים עשיתי מילואים בממשל בשכם. מסביב הצטופפו
והיתמרו בתים של תושבים, ראינו לתוך הסלון שלהם, שמענו את
שיחות הבית שלהם, והם יכלו להביט לנו לתוך האוהל. ואילו הבנים
והבנות הצהליים הסתובבו בחוצות הבסיס עם קולה ביד אחת, באפלה
ביד השניה, צוחקים ומפלרטטים כאילו היו בדינזגוף.
ולא רק הם בשטחים וגם לא רק הישראלים במאי 2003 (מועד חתימת
שורות אלו), החיים בין פיגוע לפגוע. בכלל, כולם, ובכל מקום
בעולם - נוסעים דרך חייהם כמו דרך פארק שעשועים אחד גדול, שבו
כל נדנדת גבהים חוזרת בסופו של דבר לקרקע הבטוחה. או כמו כבתוך
ספארי שבו חיות מפחידות ניבטות בנו דרך זגוגיות הג`יפ
המשוריינות. או כמשתתף בתכנית `פיספוסים`, כשבקטע הנורא והמביך
מכל יצוץ לפתע מבעד לדלת צדדית איש עבה וחייכן עם סיגר, ירביץ
צ`פחה קולנית ויצפה מאיתנו שנצחק יחד איתו על הפחדים שעדיין
ממשיכים לפעם בנו.
כל שלושת הדוגמאות הללו הם למעשה משלים סימבוליים לחיינו; כך
אנו חיים אותם, כך אנו רואים אותם. ולא רק מתוך עצמנו, גם
הקונוונציה החברתית אוכפת תפיסת חיים כזאת (באופן לא פורמלי
כמובן), שהרי מי שחי חייו מתוך חשש, פסימיות או חוסר בטחון
כלפי העתיד - נתפס ונחשב למטומטם. הכל מסביב מזכיר ומטיף לנו
לחיות מתוך תחושה שגם אם הכל קורס, הרי שבכל רגע תיפתח הדלת
ויחד עם הפנים השמנמנות המוכרות תישמע המוסיקה המוכרת של
התכנית. ובכלל, "למה לעשות דרמה מכל דבר"?
(נראה כי ברמה עמוקה יותר, המטרה של תכניות הבידור הללו היא לא
להראות לנו שצחוק והנאה וכיף הם חלק מן החיים, אלא לגרום לנו
לחשוב שהחיים הם חלק מן הצחוק וההנאה של תכנית בידור גדולה
ורחבה יותר. ובסוף החיים ודאי נגלה שמה שחשבנו שהוא חיינו הוא
בעצם תכנית בידור או לפחות סרט הולווידי עם הפי אנד...).

כך מטיפים לנו, באופן סמוי ותת הכרתי, להביט על החיים; כך
רצוי, כך כדאי. אימוץ של כל דרך אחרת על ידינו, בהיותה לא
מקובלת, גורמת לאנשים להתרחק מאיתנו.
אך עם זאת, אפשר גם אפשר להביט על החיים לגמרי אחרת. ניתן
לראות אותם כמו ג`ונגל בוויטנאם, תוך כדי המלחמה בשנות הששים
והשבעים, כשמאחורי כל עץ שליו מסתתר לוחם של הוייטקונג. ומתחת
לכל פיסת קרקע מוצקה טמונה מלכודת שבתחתיתה שיפודים הפונים
כלפי מעלה.
נכון ששתי הגישות גם יחד, הנן קיצוניות וקל להגיד כי כל אחת
מהן ושתיהן יחדיו - הן פסיכוזות; תבשיל פנימי אותו רקחנו אודות
המציאות. שהרי החיים הם בהחלט לא תכנית בידור או לונה פרק, אך
מצד שני הם גם לא ביצות וייטנאם, והדרך הנכונה לראות את החיים
ולחיותם היא דרך הביניים, שביל זהב מפוכח ושליו.
אך זו בדיוק הבעיה, האם אלה החיים? משהו שיש לחיות אותו מתוך
שלווה והרמוניה? או משהו שדווקא תגובה פסיכוטית תתאים לו יותר?
שאלה מוזרה, אך הבה ונבחן, ראשית לכל, את ההגדרה של המושג הזה:
פסיכוזה.
ובכן, בקרב החוגים המקצועיים מקובל לחשוב ש; `פסיכוזה היא מצב
אודיוסינקרטי שבו העולם הפנימי מתנתק מן החיצוני ומכתיב באופן
בלעדי התנהגות וחשיבה`. אך מן בהקשר שח נסה זו כדאי  לציין כי
ישנה הגדרה נוספת והיא של הוגים וכותבים מתחום האנטיפסיכיאטריה
כמו ג`יי היילי, דייויד קופר, גרגורי בייטסון,  ר. ד. לייאנג,
תומס סאס,(ואולי גם ג`פרי מייסון), שאם להמשיך את גישתם, הם
היו אומרים על הפסיכוזה משהו כמו: `פסיכוזה הינה תגובה
הסתגלותית (פנימית) קיצונית, של אישיות רגישה באופן קיצוני,
למציאות חיצונית קיצונית במיוחד.
ואם נרחיב זאת מעט, הרי מה שהגדרה זו אומרת הוא שפסיכוזה
מתפתחת כתוצאה מהסתגלות פנימית (של יחיד רגיש במיוחד) למציאות
קיצונית. וככל שהמציאות (החיצונית) קיצונית יותר, כך תעשה
ההסתגלות הפנימית קיצונית אף היא, בהתאם. מה שקורה בדרך כלל
הוא שהתגובה של הרגישים שבנו למציאות קיצונית הנה  חריפה
וקיצונית במיוחד, ובהתאם לכך גם המחיר הנפשי שהם צריכים לשלם.
מחיר שיבוא לידי ביטוי בחריגה התנהגותית ותפקודית
פרופורציונלית.  וכל רגיש ישלם בהתאם לרמת הרגישות שלו מחד
והמבנה הנפשי שלו מאידך (התאבדות, אמנות, עבריינות, או
פסיכוזה). ואי אפשר לדבר על פסיכוזה, או על תגובה קיצונית
(לכאן או לכאן) מבלי לקחת בחשבון קודם כל את העובדה כי
מציאות חיינו, באופן כללי, הנה קיצונית ביותר. קיצונית מן
הבחינה שהיא מפחידה, מאיימת ומדכאת: זו מציאות בה אתה נולד
כדי למות, מתבגר כדי להזדקן, נרגע כדי להיכנס למתח, מתחתן כדי
לריב או לחזות בשחיקת האהבה ויוצר ידידות רק כדי לגלות ניכור,
אגואיזם ומאבקי כוח.
החיים, כפי שהם באמת, מצייתים יותר לחוק מרפי מאשר לתסריט
הוליוודי משנות השלושים, שנגמר תמיד בהפי אנד. (חוק מרפי הוא
חוק שבאופן כללי  מתוך כלל האפשרויות המחכות לאדם בחייו - רב
הסיכויים שהגרועה מביניהם היא שתתגשם).
התסריט שמכתיב חוק מרפי הוא תסריט שמעצם מהותו הוא אבסורדי
(יוג`ין יונסקו, אלבר קאמי), מלא באימה וחרדה (סרן קירקגור),
או בניכור וסתמיות (מרטין היידגר, ז`אן פול סארטר).
ונוכח מציאות קיצונית זו שבמהלכה האדם חווה דיסאוריינטציה ביחס
לערכים בסיסיים, בלבול ושחיקה ביחס ליחסים בין בני אדם וביחס
לתקווה ולמוטיבציה שלו. ( שלא לדבר על הייאוש הזוחל של גיל
העמידה וההופעה הוודאית של מחלות הזדקנות ומוות) - נוכח
המציאות הקיצונית הזו, יכול כאמור האדם לעשות אחת מן השתיים;
לחוות פסיכוזת לונה פארק או פסיכוזת הג`ונגלים של וייטנאם. כל
אחת משתי תגובות אלו תהא שפויה יותר, למרבית הפתיעה, מאשר
התגובה הבורגנית השלווה והרגילה. נוכח אבסורד, ניכור ואימה אלה
- דווקא התגובה הבורגנית תהא תגובה יותר פסיכוטית, בעוד ששתי
התגובות הקיצוניות, תהנה שפויות למדי.
אך מה גורם לאדם להגיב בתגובה פסיכוטית של לונה פארק או זו של
וייטנאם? התשובה היא: המבנה הנפשי של המגיב; המבנה הנפשי של זה
המגיב בתסמונת וייטנאם, יהא מבנה נפשי של תודעה ערנית וסף
רגישות נפשי גבוה. בכוח רגישותו, תודעתו וחוסר יכולת ההדחקה
שלו, הוא יראה את המציאות כמות שהיא ואז הפסיכוזה שיפתח תהא
פסיכוזת הג`ונגלים של וייטנאם. בקוטב השני אנו מוצאים תגובה
פסיכוטית של המדחיקים והמפנטזים. הם רגישים פחות, בעלי תודעה
פחות ערה ויכולות הדחקה ופינטוז משופרים יותר; הם יעבדו את
מציאות האימה והאבסורד, למציאות שבה מככבים מלים כמו: קידמה,
אמונה, חשיבה חיובית, אושר, אידאלים וכו`. ניתן למצוא אותם
בקרב פוליטיקאים כמו בקרב צעירים בגואה שבהודו, כמו בקרב
חוזרים בתשובה וכו`. ואלה הרוב; הרוב בוחר בפסיכוזת הלונה
פארק.
ואז נותרנו עם שתי קצוות, אלה המגיבים בתגובה קיצונית לכיוון
הלונה פארק, ואלה המגיבים לכיוון הביצות של וויטנאם. אלה
בטוחים שאושר וההנאה מחכים להם מעבר לפינה, ואלה בטוחים ש`בלב
הלילה עלום וחרישי אורב לי מבקש נפשי`...
הפסיכוטיים של דת האושר והאמונה מובילים את ההמון השקט אל
התקווה התורנית הבאה (תהא זו תנועה פוליטית חדשה, עידן חדש או
ספר והצגה חדשים) בעוד שהמיעוט חווה באופן אינדווידואלי מאוד
וכואב מאוד - פראנויה שקטה.
ומבין השתיים, המין האנושי, כאמור, בחר בלונה פארק כסימבול
לתפיסת העולם שלו. זה לא משנה שאנשים נופלים כל הזמן קורבנות
לסרטן, מחלות לב, וכו`, גוררים מחלות קשות כמו דלקת פרקים,
פרקינסון, סכרת וכו`, כל זה בשוליים, לא מדברים על זה. למה
להשבית את השמחה?  `ההצגה חייבת להימשך`. הרי גם כשנפטר מישהו
קרוב, מתאבלים, אבל באיזשהו שלב חייבים לחזור לחגיגה. אחרת זה
לא כל כך מקובל. אם המתאבל יתמיד באבלו, עד כדי התגרשות
מתענגות החיים, בתום תקופה כלשהי - יעירו לאיש, (בעדינות אמנם)
וינסו להחזיר אותו/ה למעגל הבילוי וההנאה.
אך מהו המעגל לו נולדנו? לא נולדנו לנירוונה. נולדנו לכאב,
סבל, אבסורד, אימה וניכור. ואת כל אלה עוטים ומסתירים נעורים
הצוהלים והמתארכים להם עוד ועוד. (כיום אנשים בגיל חמישים
נראים יותר כפי שנראו פעם נערים, מאשר אנשים בגיל העמידה).
ממעל חוגגת תרבות ההדוניזם של `אכול ושתה כי מחר תמות`.
ומיצהלות המישתה משתיקות כל המיית עצב. העיקר `לא לפחד כלל`.
`לא בריא לדאוג`, אומרים לנו, `לא לפחד או לחשוש`, מייעצים
לנו. המוסכמה המקובלת רואה בדאגה ובחרדה עיסוק מיותר, קבעוני
וניאורוטי משהו, עיסוק שאין בו טעם, שאין לו תכלית וכנראה שאין
לו גם שום סיבה.
בתרבות ההנאה הזו הגישה האקזיסטנציאליסטית, שחווה אבסורד, אימה
וניכור הנה בעלת רייטינג נמוך במיוחד; נדחקת עמוק פנימה -
מוסתרת עמוק עמוק בתוככי היחיד הער והרגיש (או הדפוק והסובל
ומהפרעות נפשיות); לנו לא יקלקלו את השמחה עם עובדות החיים
הקיומיות.
ועל כן כה נדיר למצוא בתרבות זו את האדם החי את חייו כמו בשירה
של נעמי שמר. הוא נחשב כאדם שזקוק לטיפול, במקרה הרע, או כסתם
אדם שלא כיף להיות במחיצתו, במקרה הטוב.
אדם כזה הופך לנדיר; אדם החי את חייו כאילו הרגע הבא יבשיל
קטסטטרופה ומאחורי כל שיח מסתתר אויב מבקש נפשו - כמעט ולא
קיים. אין בנמצא כמעט אדם החי מתוך תנוחה פנימית של לוחם;
בפנים עין הסערה ובחוץ כל הזמן פונה לצדדים, מחפש מהיכן תיפתח
הרעה. ממתין לאויב שיגיח מן הצללים.
כמעט ולא קיים אדם החי בתוך עצמו כ: `במנהרות, במצדות,
ובמערות ובניקרות צורים ובמחילות עפר`  כמו חייו הם מבצר מפני
המכה הבאה, כל נשימה שהוא נושם היא פסק זמן לפני הפורענות
הבאה.
ואכן זה קשה. הרבה יותר קל לסגור את שולי התודעה, להשפיל
עפעפיים, להדליק בפנים (או בטלויזיה עצמה) את אחד מערוצי
הבידור והכיף- להחזיר לשפתיים את החיוך וללחיים את הסומק
ולהותיר את הצללים האורבים מחוץ לתחום. לטמון את ראש היען שלנו
עמוק בתוך חרושת הפנטסיה הבידור.
אך משך כל הזמן הזה, האנטיתיזה צוברת תאוצה וכוח, מתבשלת על אש
קטנה. בשעה שאנו מתמסרים להנאה התורנית. מסרבים לידיעה הזוחלת
מן השוליים. ידיעה שנושאת עמה את התחושה כי מסביב ומכל הצדדים
מתרחשת מלחמה, ניטש קרב ועוד מעט הוא במחוזותינו.

חלק ב:
אמנם לכאורה, הקרב אינו ניטש במחוזותינו. על פניו, הקרב, למעט
איזו התלקחות מקומית מפעם לפעם - נראה רחוק מתמיד; למרות הדי
פיצוצים של פיגועים בטלויזיה בערב, תמונות ההרוגים בעיתון הבקר
ועדיין זה לא מגיע אלינו, לא נוגע בנו. עדיין אלה קרבות אחרים.
פנטסיות מן הסרטים שאנו רואים בטלויזיה מאוחר בלילה. כל זה לא
קורה כאן ועכשיו, לי ולך כל הזמן,  לכל היותר אלה תאונות
מצערות שנמשכות זמן רב מדי. והן ממש לא שייכות לשיגרת יומנו.
'שהרי כאן אצלנו עולם כמנהגו נוהג, וברוך השם, די שקט. אפילו
המאבטחים, בפתח החנויות, בתי הקפה וקניונים - נראים כל כך חלק
מן השיגרה המבורכת. האימהות בשכונה מובילות את ילדיהן לגן,
הקשישים על הספסל בגינה הציבורית מתחממים לאיטם בקרני השמש
הבוקרית ובעל החנות שוב מסדר את הארגזים בפתח.
נראה כי השלווה הברוכה היא נצחית וקיימת כל הזמן. וכל דור
מתפתח בשקט לקראת העתיד הבטוח והוורוד שמחכה לו בשקט.
והמלחמה? והקרב? והאויב החרישי? ובכן, למעשה הם בכל מקום, בי
ובך ובינינו ובין הירקן וארגזיו. בשרירי האם הדוחפת את עגלת
התינוק ובחילפי הדברים שיתקיימו בין הבעל לאשתו היום אחר
הצהריים.
הקרב מתנהל במבטים שמחליפים נהגים בכביש, בלחיצת רגלם על דוושת
הגז. בתחושות החרדה והאיבה המפעפעות בחלל המעלית עמוסת
הנוסעים.
הקרב הוא בכל. ובכל מקום- יד איש באחיו וניבים שלוחים אלי
גרון. והכל בלי חצוצרות, ללא קריאות קרב והכרזות מלחמה,
ביומיום השקט והמזדחל הזה. בשיחות החולין ובפטפוטי הסרק - שם
הוא שוכן, כפנתר חרש, כקפיץ בחשיכה, כגחל עומם בין נשיבת רוח
אחת לאחרת. בשל ומלא עד להתפקע הוא הקרב, שרוי בהריון תמידי של
החודש העשירי. בכל רגע נמנע עוד קרב ברגע האחרון, עוד מוקש
הושלך אל הבור שמתחת לשטיח, למצבור המאיים שבתת מודע הקולקטיבי
והאישי.
העויינות באוויר, הטינה בנחיריים והאלימות שוכנת לבטח בכל
`שלום` ובכל `מה נשמע` ובכל `אהלן`.
ושפלי הרוח הם בשר התותחים.
גסי הרוח מפעילים את המרעום.
וכולנו מתבשלים על אש קטנה.
על אש קטנטנה ומתמדת,
לקראת המלחמה שתהיה הגדולה מכולן,
לקראת המלחמה הבאה'. [1]

חלק ג' :
וכך ממשיכים אנו בשלוות יומינו. העובדות הרצחניות לא יקלקלו
לנו את זכותנו לכיף. ואנו אכן כל הזמן מופתעים:  מה? הערבים
עוד רוצים להרוג אותנו? (לא התרגלו, מה?) עוד לא מצאו תרופה
לסרטן? עדיין לא פתרו עוד את בעיית תאונות הדרכים?
מי זה עוד מקלקל לנו את הוליווד שלנו?
את הטבע הלא נחמד הגלנו אל מחוץ לתחום השפיות הזעיר בורגנית.
ועל עצמנו המלכנו וודאות מנירוסטה ואושר מפלסטיק.
והאויב? והמלחמה? והאבסורד? והניכור. והאימה? על כך בשבוע הבא
כשיהיה לנו כוח. ובינתיים, הגבירו את המוסיקה הדליקו את כל
האורות. שתהיה שמחה אצל כולם. לא להפסיק לרקוד, לא להפסיק
לשיר.
ואכן, מסביב 'אנשים שרים, אנשים רוקדים. אנשים מבלים, מעבירים
ימיהם בנעימים.
רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים, נסחפים בתאוות המאכל,
המשקה והסטוץ. הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע, בלהט השיכרון
השוקק של מנעמי החיים.
העין רוצה לגמוע, היד לחפון את כל היופי, הלב לפעום את כל
הקצבים.
העיקר לא לדעת.
לא לדעת את האמת הקשה, לא להבחין בחומת הניכור המתגבהת, בשחיקה
הזוחלת, במתח הגואה, במוטיבציה המתדלדלת. במחוגי הזמן הרצים,
בילדותנו שכה רוצה עדיין להיות, לצמוח, לגעת בשמים, להתגשם
(למרות גילנו המתקדם).
לא להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות. להניח לערפול המתוק,
לקסם המתמשך של הסרט הבא, השיר הזה, הסטוץ שעוד יבוא - לעגל את
הזוויות החדות והפוצעות. להאפיל בצעיף של שינה וחלומות על
הריקנות, הקונפליקט והאימה.
שוב לשקוע, שוב להניח לקסם התענוג - את הממלכה והממשל.
להתמכר לו, ולא לחדול עוד לעולם'. [2]

חלק ד'
ועם זאת, יבואו אנשי הלונה פארק, 'המתמכרים לקסם התענוג'
ויגידו משהו כמו:  'אז אם  לא בעבור התענוג ההנאה והאושר,
בעבור מה כן כדאי לחיות את החיים'?  ועוד יכולים הם לבוא
ולהקשות: 'ונגיד שנקבל את מה שכתוב למעלה, לגבי פרצופם האמיתי
של החיים, אז מה זה אומר על הדרך בה עלינו לחיות? האם עלינו כל
הזמן להיות בתנוחת הלוחם'? לוותר על הציפיה להנאה הבאה, ולצפות
רק למכה שעוד תבוא'? '. 'האם עלינו לחיות בתנוחה של: 'תילחם עד
שתיפול''?
ואכן אם אלה פני הדברים, עשוי הקורא שורות אלו לחוש שבזאת ניטל
מן החיים טעמם. 'מה הטעם'? יגיד לעצמו הקורא, 'הרי אפילו אני
בודה מציאות של כיף ומתעלם מן הביצות ו'מבקשי נפשי', 'לפחות
אני נהנה. אז אולי זה לא בהתאם למציאות, מה זה משנה, העיקר
שאני נהנה, לא'? שהרי ללא ההנאה מה הטעם בחיים? מה הטעם לחיות
'בנקרות ובמערות ובמחילות העפר' מתוך תחושה שכל רגע תצוץ
הפורענות הבאה, בלי כיף בלי כלום?
אז זהו, זה לא ממש מדויק שזה 'בלי כלום', כי גם בחיים שהם מעוז
מפני הפורענות הבאה וציפיה לגרוע מכל - יש טעם ואפילו טעם רב,
ואלה מקצת מן הטעמים או הסיבות לחיים שכאלה: אמפטיה, אנושיות,
חום אנושי, תמיכה, התעניינות כנה בזולת ועוד.
הכיצד? איך זה מיתקשר? ובכן אנו חיים חיינו בדרך כלל כשהם
מתוחים בצורה מאומצת, בין שני קטבים רחוקים, האחד קוטב
התחרותיות וההשגיות והשני הוא זה שנכתב עליו בחלק הראשון של
המסה; קוטב של הנאה וחיפוש אחר האושר. ובין שני הקטבים משתרע
לו מדבר, ישימון של חום אנושי ויחסי אנוש. ובשממה הזו שבין שני
הקטבים אנו מפספסים  את הזולת, את האחר!
בחיים המוכתבים על ידי אחד מן הקטבים הללו בכל זמן נתון, היחס
לאחר מוגדר על ידי: מה יצא לי ממנו (קוטב ההשגיות והתחרותיות),
או האם יהיה לי כיף איתו (קוטב ההנאה והאושר). אך מה שכמעט
איננו הוא יחס של איכפתיות אמיתית כלפי האחר. האחר אף פעם לא
נמצא באמת במיקוד שלי, לא ממש איכפת לי איך הוא מרגיש ומה חי
בו כאדם. אני קולט אותו מתוך סתמיות -  במקרה הטוב, או מתוך
ניכור וזרות -  במקרה הפחות טוב. האינטימיות שלי שמורה לכל מי
שקשור באגו שלי (בין אם מחמת שותפות להנאה או להשגיות). בחיים
שכאלה הזולת הוא בדרך כלל צללית חסרת פרצוף וייחוד פנימי.
עם הזולת מבלים (או מתאהבים ומקיימים יחסי מין). עם הזולת
עובדים (או מנהלים איתו משא ומתן), אך לא באמת מנסים לגלות
אותו כישות בעלת ייחוד פנימי משל עצמה.
רק הצער והמכאוב, הסבל ותלאות הקיום - עשויים באמת לקרבנו זה
לזה. רק ההבנה  כי גורל רע ומר (הזדקנת ומוות) נכון לכולנו -
יכולה להביא לאיזשהי אמפטיה כלפי אחינו להתעללות הגורל בנו.
לכך שנולדנו כדי למות ונעורינו מבשילים אותנו לקראת הזיקנה.
אי לזאת, רק התחושה של שותפות לגורל אכזר זה תוליד בנו את
החמלה, האחד כלפי השני, שכולנו כה זקוקים לה.
רק אז נוכל לגלות את נפלאות החיים; את אמנות השיחה, זו
שהופכת פטפוט סתמי בין שני בני אדם לאורטוריה מהממת של
משמעויות ותחושות. [3] את אש האמפטיה המחממת. רק אז יכול
להיווצר מצב שאם אנו זרוקים בודדים ואבודים במקום ובזמן כלשהו,
יבוא מישהו ויאות להיות עמנו בשיברנו. ואם זה יקרה, באותו
הרגע, עבורנו הוא יותר ממשיח, יותר מגואל, עבור רגע זה היה
שווה לחיות.
כן, רק תחושת האויב שאורב לנו מאחורי כל עציץ פלסטיק - תאפשר
לנו להבין שהביחד של 'אני ואתה' הבוברי הוא אחת הנחמות
היחידות. שהרי למרות הקשיים, המפלות והאכזבות שבדרך, ולמרות
שגורלנו נגזר מראש - עדיין  בין פורענות לקטסטרופה, בין משבר
לאובדן - נוכל לחמם האחד לשני את הלב ואת הימים ובמיוחד הלילות
הקרים. הקרים והכל כך בודדים, לעזאזל, כן, בודדים. כל כך
בודדים, שהרי זו הקללה הגדולה ביותר של החיים; שמאחורי כל
מסלולי ההישגים וגני השעשועים של ההנאה - שוכנת תולעת הבדידות
והיא אוכלת את כולנו, כולנו, מבפנים. כי כששוככות ההמולה
השוקקת של העבודה והשאון הצרחני של ההנאה והכיף, ניתן לשמוע
בפנים את ביכיה של 'ליסה העצובה' של קאט סטיבנס, [4]: ליסה
שלנו שבוכה ממבדידות , שהרי בפנים אנו יודעים כי בשוך מיצהלות
החברים ולאחר שעות העבודה הארוכות, ומעבר לברית הנישואין ומטלת
ההורות, מעבר לכל אלה - אין לנו בעצם אף אחד.
למעשה בודדים אנו עד כדי אימה.
ואחד הדברים ששווה לחיות בגינם היא הידיעה הפנימית שכשיקרה
הגרוע מכל, כשיפרוץ מבקש נפשנו אל מחילות העפר, כשתתרחש
הקטסטרופה, כשנחוש שחומות האבסורד והאימה סוגרים אלינו - יהיה
מישהו שנוכל לפנות  אליו והוא יהיה איתנו, יחבור אלינו ויעניק
לנו אמפטיה של אמת.
החום והאמפטיה קיימים אצל בעלי חיים ואצל תינוקות (אומרים שכבר
לתינוקות בני כמה שעות יש יכולת לחקות הבעות פנים, שזה הוכחה
ליכולת אמפטית), ולאנשים צריכה להיות כזו אמפטיה שהם יחושו
אותה לא רק כלפי בני אדם, אלא כלפי כל יצור חי. למשל ניטשה
הגדול, נביא המלחמה והאכזריות, הנה זה הסיפור על סופו: בינואר
1889 הלך ברחוב בעיר טורינו שבאיטליה, והוא היה אז בתקופה של
מצוקה איומה בחייו, והנה ראה עגלון עומד ומצליף בסוס עייף
שסירב לזוז. ניטשה ניגש אל הסוס, חיבק אותו, פרץ בבכי, התעלף,
ומאותה שעה לא חזרה אליו יותר צלילות-הדעת עד יום מותו כעבור
11 שנים.
כך שיש קשר ישיר בין רמת מודעות גבוהה לאלמנט של כאב, סבל,
אבסורד ואימה בחיים - ובין היכולת לחוש אמפטיה כלפי יצור חי.
זה ממש לא חייב להיות אדם שאנו מכירים, מישהו שמחוייב לנו
בתוקף ברית כלשהי, של ידידות או נישואין, או הורות. אלא דווקא
לזר הכי גמור, לאדם שבמקרה עבר בסביבה, והוא, בתוקף היותו אדם
ושותף לגורל האנושי - יענה לפנייתנו  ויעניק לנו חום אנושי,
אמפטיה והזדהות עם מה שעובר עלינו. ורק אם נחווה את החום
האנושי והאמפטיה הללו, מצד זרים גמורים, רק אז נדע שלמרות
מבקשי נפשנו, והחיים במחילות והעפר ודווקא בגללם  - פגשנו את
אחת הגאולות המופלאות ביותר שיכולים חיים ארורים אלו לזמן לנו;
הגאולה האנושית.

"יש מאבק מהותי בעולם. לא אני, ולא שום איש, יודעים מה מהותו.
זאת ניסו להבין מאז ימות-עולם כל נביאי הדת, המשוררים,
הפילוסופים, המיסטיקאים. הירקליטוס הגדיר זאת בפשטות באמרו
ש"המאבק הוא אבי הכל". אני אישית אכן מגיש זאת, באופן טוטאלי,
בעצם החיים, זה מומחש לי בכל שעה משעות היום. המאבק הוא מוחלט!
זה יכול להתבטא בדם ואש (ואני איני מוציא גם מלחמות מכלל המאבק
הזה, למרות שהן נוראות, יש משמעות בקיומן), ויכול להתבטא
בכתיבה, בשירה, באמנות, במוסיקה. בכל יש מלחמה, מלחמה למען
איזושהי גאולה של היקום, של האדם, של החיים. אנו נתונים במלחמה
עצומה, והקרבנות הם רוב בני-האדם, ברשותך אצטט שורה משיר שלי
שקראתי פה קודם, ובה נאמר כי לאנשים "שם אשר הם חיים אבל הם
מתים". (אכן עלי להודות שהתבססתי בפסוק זה על פסוק מתוך חזון
יוחנן שבברית-החדשה.) הכתיבה, ושאר סוגי האמנות, הם חלק מאותו
מאבק, והם מוכרחים להתייחס אליו".
..."שאנחנו חייבים במודעות מוחלטת לסבל, לסבלו של האחר, לסבל
העצמי, לא לברוח ממנו. בהקשר זה קשה לי שלא לומר מלה על
הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, תופעה מתועבת זו שאנשים בורחים
מסבלם במקום לחיות אותו, להיאבק עמו, ולהפיק מן השורשים
השחורים האלה את הפרי. ייתכן שגם לעץ ולצמח קשה מאוד, קשה מאוד
לצמוח ולתת פרי: להיות באדמה, בחושך, בקור של החורף, בלחץ
האדמה, קשה מאוד. אבל, הוא אינו פונה אל איזה פסיכיאטר שיקצוץ
את שורשיו אחת ולתמיד, הוא חי. אלה החיים, זה הטבע, זה צו
האלוהים. וכך חייב להיות גם בחיי האדם...   ....ולעצם ענין
הסבל (ואני קצת התרחקתי בדברי מזה), ובכן, זה חלק מהותי, לא
בלבדי, של החיים, שצריך לחיות אותו, ובמידת האפשר (אך אינני
רוצה להישמע כלועג לרש) לחיות אותו בשמחה ובאושר, לקבל אותו
כפי שאשה מקבלת את צירי-הלידה, שאמנם לא התנסיתי בהם אך אני
יודע שהם קשים."
דברים בפגישה של פנחס שדה עם סטודנטים של האוניברסיטה העברית
בירושלים, שהתקיימה באולם בית-הסופר, בעיר העתיקה. המנחה:
פרופ' עזרא פליישר
פנחס שדה, פרוזה, גיליון כפול, 4-5, ו' באייר תשל"ו, 6.5.1976

הערה 1: מתוך: 'החיים, המציאות ומה שנסתר', מאת גבריאל בן
יהודה, מפיץ: בית עלים, עמ' 198
הערה 2: מתוך: 'החיים, המציאות ומה שנסתר', עמ' 188
הערה 3:  הרחבה של כל נושא 'אמנות השיחה' ויכולת ההידברות בין
בני אדם - בסיפרי בשם זה: "אמנות השיחה", הוצאת ידיעות
אחרונות, מרס 2003  
הערה  4:  כשם שירו של קאט סטיבנס: SAD LISA מתוך אלבומו שיצא
בתחילת שנות השבעים של המאה ועשרים, בשם: TEA FOR THE
TEALERMEN
(עייין במסה המופיעה כאן, בשם: 'ליסה העצובה וחברותיה')

DO NOT GO GENTLE INTO THAT GOOD NIGHT

Do not go gentle into that good night,
Old age should burn and rave at close of day;
Rage, rage against the dying of the light.
Though wise men at their end know dark is right,
Because their words had forked no lightning they
Do not go gentle into that good night.
Good men, the last wave by, crying how bright
Their frail deeds might have danced in a green bay,
Rage, rage against the dying of the light.
Wild men who caught and sang the sun in flight,
And learn, too late, they grieved it on its way,
Do not go gentle into that good night.
Grave men, near death, who see with blinding sight
Blind eyes could blaze like meteors and be gay,
Rage, rage against the dying of the light.
And you, my father, there on the sad height,
Curse, bless me now with your fierce tears, I pray.
Do not go gentle into that good night.
Rage, rage against the dying of the light.

אל תלך ברכות אל תוך הלילה הטוב
אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב
זקנה צריכה לבעור בטירוף בסופו של יום;
השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

למרות שאנשים חכמים יודעים בסופם כי חושך נכון,
כיון שמלותיהם לא פיצלו ברק הם
אינם הולכים ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

אנשים טובים, נפנוף אחרון, בוכים עד כמה קורנים היו  יכולים
מעשיהם השבירים לרקוד במפרץ הירוק,
השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

אנשים פראיים שתפסו ושרו את השמש במעופו,
ולמדו, מאוחר מדי, הם התאבלו עליו בדרכו.
אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

אנשים רציניים, קרובים למוות, הרואים עם המראה המסנוור
עיניים עיוורות יכולות להתלקח כמטאורים ולהיות שמחים,
השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

ואתה, אבי, בשיאך העצוב,
קלל, ברך אותי עכשיו עם דמעותיך העזות, אני מתחנן.
אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.
השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

תרגום: גבריאל רעם


גבריאל רעם
6.5.2003