מסיפורי צפרירה

פעם בשבוע היא מוציאה דואר וגם זה בקושי, רק כשיקירה בחו"ל או
במילואים. עכשיו היא עומדת, המכונית חמה וממתינה לה. לא מתפלאת
שהתיבה במרכז החלוקה מלאה עד אפס מקום. מוציאה הכל. נעמדת ליד
פח האשפה הירוק על מנת להקל על המעמסה. פרסומת לתריסים
חשמליים, זורקת. פעילות המועצה המקומית בשנה האחרונה, זורקת.
חשבון הויזה מתחת לסנטר. חשמל טלפון אחד, שניים שלושה גם הם
מצטרפים לסנטר.

מעטפה ורדרדה, כתב יד מעוגל נשי - היא הופכת, מסתכלת על הכתובת
- ממוען לבעלה והוא בכלל במילואים. שמה מתחת לסנטר אבל ראשה
גלגלים. דבורים מתחילות לזמזם. אוספת את שאר הדואר ונכנסת
לאוטו, מתיישבת. מריחה את המכתב הורוד - ריח בושם קליל - אישה.
מסתכלת על הכתובת מאחור, אנגליה, קנט, דודינקטון. איזה כתובת
מוזרה. והשם דיינה בוטצ'ר. מעולם לא שמעה את השם הזה.

איזה מטומטמת תשלח לבעלי מכתב אהבה לתיבה המשפחתית? חולפת
מחשבה מהירה בראשה  של צפרירה. למה היא משוכנעת שזה מכתב אהבה?
מאוד פשוט. בעלה, דני אוהב נשים מכל הסוגים ומכל המינים. הוא
משתדל מאוד להסוות תשוקה זו שלו כאילו שאישה חוקית לא יודעת
מתי הוא שב הביתה אחרי שבא על סיפוקו. מישהי חדשה. הברק
בעיניים, ההליכה המתנדנדת. זר פרחים. ולמה היא לא עוזבת אותו?
נו באמת הצחקתם אותי. בשביל מה? בסוף תמיד חוזר אליה. חתלתול,
נינוח והיא מקבלת כל מה שהיא רוצה.

אבל הפעם הגזים. בחיי שהגזים. אינכם חושבים שהגזים? לנהל רומן
עם אנגליה? נו באמת. בא לה לפתוח כאן ועכשיו. לקרוע לגזרים את
המכתב וגם את בעלה, אבל נושמת עמוק. יוצאת בחריקה וכמעט נכנסת
ברכב הבא מולה.

"לחשוב," היא אומרת לעצמה ."לחשוב לאט,". אבל הדופק מגיע ל-200
ולא רוצה לרדת. שולחת יד לסלולרי אבל מתחרטת וסוגרת. "סבלנות,
תנשמי עמוק," היא לוחשת לעצמה.

עוברים יומיים. היא כמו סביבון סביב המכתב, לפתוח לא לפתוח. לא
פותחת. כל הכבוד לה. כל הכבוד? לא מאמינים, אה? עדיין לא
מכירים את צפרירה.

יקירה דני, חוזר. מסריח - כמו תמיד מהתרגיל. בוץ, זיעה. זר
פרחים מצוקמק. חיוך רחב על שפתיו. יורד ממנו כשהוא רואה אותה
ופניה קפואות.

"מה קרה צפרירית שלי?"
היא מגישה לו את המכתב. שותקת, קופצת שפתיים
והוא הבן יקיר לי דני, שם בצד ורוצה לחבק אותה. "צפריריקה,"
הוא פורש לעברה זרועות רחבות...

"תקרא, תקרא, אחר כך נראה."
הולכת לשפות את הקומקום "ברותחין ובצוננין" עוברת בה מחשבה
מגונה, אבל היא מאופקת קרח.

דני מתיישב. שם הזר המצוקמק על השולחן שלפניו. מתחיל לחלוץ את
נעלי הבוץ שלו השחורים. לוקח סכין. "עוד מעט אכניס לך זה הסכין
בין הצלעות," הייתה רוצה לצעוק, אבל היא שותקת וממתינה. לוקח
סכין ובקפדנות יתרה פותח המכתב. לוקח לו אולי שעה לפתוח במדויק
את השוליים, לא לפגוע בעיטורים.

קורא, והיא רואה איך פניו מתחילות להחוויר. צבען משתנה ללבנבן,
אחר כך אפור. נשמה שלי, הוא כבר לא נושם. עכשיו היא מתחילה קצת
לדאוג. אבל הנה הוא לוקח נשימה עמוקה, מצפצפת והצבע מתחיל
לחזור ללחייו.

והוא פונה אליה, "תקראי,". מגיש לה את גזר הדין.
איזה חוצפה יש לו לגבר הישראלי שלה. פני שה תמים. בא לה לסרב,
"אל תערב אותי בזיונים שלך מהצד," היא רוצה לצעוק, אבל היא
מנומסת, לוקחת, ידיה רועדות. אף פעם ידיה לא רעדו  גם לא כשאבא
שלה כמעט התמוטט בידייה.

ניר ורוד תואם מעטפה. כתב יד נמרץ באנגלית. היא קוראת מהר,
להגיע לסוף וקוראת עוד פעם לאט ועוד פעם כי העיניים שלה לא
רואות כל כך טוב ואחר כך הולכת יוצאת לגינה. מדליקה סיגריה
ומתיישבת על ספסל הנדנדה שיקירה הביא לה ליום הנישואין. ועכשיו
מה זה מתנדנדת. עוד מעט תיפול ממנה.

יקירה הולך אחריה. ככלבלב, זנבו בין רגליו. מפחד להביט
בעינייה.
ואחרי שתיקה שלא נגמרת, מגמגם. "תראי, אני לא יודע מה לומר..."
אני לא ידעתי, בחיי שלא ידעתי."
היא שומעת את קולו ויודעת להבחין בין אמת ושקר.

צפרירה עושה חשבון קצר ומהיר. "אנחנו נשואים 20 שנה והילדה הזו
מהמכתב טוענת שהוא, דני, האבא שלה. מקשקשת שם משהו על בחורה
שעשתה התנדבות בקיבוץ בארץ בצפון. אחרי שהשיגה את מה שרצתה,
חזרה הביתה להורים באנגליה. ילדה תינוקת וסיפרה לה שאבא שלה
גיבור, מת במלחמה. היא מסתכלת על הגיבור שלה ומבינה למה
האנגלייה הרגה אותו כל כך מהר. אז עכשיו ילדה בתמונה. ילדה,
איזו ילדה? אישה. שלא מכירה את האבא שלה ומבקשת להיפגש אתו
לנסות להכיר אותו. היום היא בת 18. רגע, היא ממשיכה את חוט
המחשבה  "אם היא שלו ואם היא בת 18 ואם היא שלו אז... היא
נוצרה בערך כשאני ילדתי את בכורי."

צפרירה יודעת שהמחשבה שלה לא סדירה. בא לה לחנוק אותו, את
הגיבור מלחמה הזה אבל היא מנומסת מבית טוב .

"מי היא?" היא  שואלת.
"תאמיני לי," אומר יקירה "אני חושב שאני יודע, אבל לא בטוח."
"יש לך ילדה ואתה לא יודע?"
"תראי לא בגדתי בך הרבה."
"נו, לא צריך להגזים. אני יודעת ומכירה את כולן. טוב אולי לא
את כולן, את רובן," היא מגיבה אולי בפעם הראשונה בחייה. "הייתה
דפנה מהמשרד. והייתה רות שהקפידה שתקרא לה רוט' והייתה שמעונה
עם הקול הצרוד..." וצפרירה מבינה שהיא צריכה להפסיק ומשתתקת.
בשנים הראשונות לנישואים חשבתה שהיה נאמן. עכשיו גם האשליה הזו
מתנפצת.
"מה עוד אני לא יודעת?"
"וכל השנים שתקת, ולא אמרת כלום"
"מה יכולתי לומר? חיכיתי שתחזור, קיוויתי... אבל זה", אני
מעיפה מבט אל עבר המכתב במטבח "זה כבר באמת יותר מידי."
לא רבו באותו הלילה.
כעבור יומיים היא מעיזה, "רוצה להזמין אותה לביקור בארץ?"

צפרירה עכשיו קצת מחייכת, בעיקר לעצמה. לפחות היא לא מהווה
סכנה בשבילי. צעירה, אין ספק, גם יפה כמו האבא. יפה, כמו שהוא
אוהב אותן, אבל ילדה שלו. אדמה בתולית אביא אל ביתו, את הארץ
המובטחת, על מגש כסף. והוא יעמוד מנגד ואליה לא יגיע. אני
אוהבת את הרעיון. אני לא בטוחה שהוא מבין עדיין, גיבור המלחמה
שלי, מה מחכה לו.



המשך יבוא... דני של צפרירה מחכה לכם....