"אתה יוצא איתה?" היא שאלה, ובקלילות האופיינית לה תיקנה מיד
"לנשף, אתה הולך איתה לנשף?". הקלילות של שגית היתה הדבר שהכי
אהבתי בה. כל הזמן שהיינו ביחד היא היתה כל כך קלילה, עד שיום
אחד נשבר לי והחלטתי שאני חותך לפני שהיא עפה לי ברוח.
"לא, כלומר כן- לנשף" אמרתי. אני יכול להשבע שכלי הדם מתחת
לעור הפנים שלי התחילו להתרחב בלי שביקשתי מהם. כמה רציתי לומר
שכן. כן, אני יוצא איתה.
אני אוהב אותה כמו שלא אהבתי מאז שגית, אבל לא, לא יכולתי.
והיא יושבת לה. רגל על רגל, ידה מתוחה בעדינות, מאפרת את
הסיגריה שלה על רצפת המסעדה.
העפתי מבט שמאלה, רק כדי לבחון אותה לרגע, לא שם לב שהיא זורקת
אלי את החיוך המשכר שלה. היא הייתה איתי כשנפרדתי משגית,
כשהרגשתי הכי רע בעולם.
היא הייתה איתי כשמורן זרקה אותי אחרי שבוע, כשהרגשתי הכי
מושפל בעולם.
היא הייתה איתי כשבכיתי בכיתה ט' כשכל הילדים בחדר, במחנה,
התחילו להקפיץ טקילות ואני צעקתי עליהם שהם מפגרים. היא הונוס,
ואני בסך הכל עוד בן תמותה אחד שמעריץ אותה.
שגית ראתה את המבט הנבוך שלי והחליפה נושא במהירות. עם שגית
אני כבר מזמן ביחסים טובים, כבר השלמתי עם העובדה שלא נחזור
להיות ביחד, וזה היה לי בסדר. אפילו שקצת כאב לי כששמעתי שיש
לה חבר חדש, השלמתי עם זה מהר ולא כאב לי כבר. אבל עליה כואב
לי כבר הרבה זמן. הרבה זמן שבו אני רוצה לומר לה שאני אוהב
אותה, אבל לא יכול. הרבה זמן שבו את כל המידע על היחסים שלה עם
החבר לשעבר אני צריך לדלות מהאזנה לשברי שיחות, ומרכילות עם
החברות שלה.
עידן התחיל לקשקש על כך שהוא שונא את גלית, אחת החברות
המשותפות שלי ושלה. "מה היא עושה אצלו בחדר כל כך הרבה זמן? אל
תגיד לי שהיא לא מוצצת.."
ניסיתי להסביר לעידן שלא כל בחורה שנמצאת אצל אחיו בחדר יותר
משעה מוצצת לו, אבל זה כאילו לא עזר. העפתי שוב מבט מסוקרן
לשולחן של הבנות- היא מצחקקת לה, בטח מרכלות על חיי המין של זו
או אחרת.. היא כבר בסיגריה השלישית, והרי רק בתחילת השנה היא
הבטיחה לי שהיא לא מעשנת.
זה הכל בגלל החבר שלה, אני ידעתי את זה. מההתחלה ידעתי שהוא
מדרדר אותה, שבגללו היא עשתה את הקעקוע. שבגללו היא עושה
דיאטות רצחניות, שבגללו היא התחילה לעשן. והיא? הכי שמחה
בעולם.  ואני? אני מתגעגע לכיתה יוד.

שגית מבחינה ביאוש משתלט עלי, ומסיימת מהר את האוכל. אני מביט
אל עידן, ובהבזק של הכרה שנינו שולחים ידינו אל הבטן בתיאום
מושלם "ג'חנון!" קראנו ביחד, השארנו טיפ למלצרית וצעדנו אל
הדלת. קצת לפני ששגית ועידן יצאו, הלכתי מהר אל השולחן של
הבנות- "ראית פעם את שגית?" שאלתי אותה, יודע בעצם שכל הזמן
שהייתי עם שגית היא קיטרה לי שאני לא מכיר ביניהן. "לא, איפה
היא?" היא שואלת. לא צריך להיות גאון מושלם בכדי לראות את חוסר
העניין שבעיניים שלה, "זו היא שם, שישבה מולי." אמרתי לה, סוחט
נשיקת פרידה והולך. "היא חמודה, באמת יפה כמו שאמרת אז" היא
זורקת קצת לפני שיצאתי.
הונוס שלי. שגית כוסית, שגית היא פאר היצירה, אבל אותה, אותה
אני רוצה. אותה, על אף המתניים הרחבות. אותה, על אף ההרגלים
המגונים. אותה, על אף כל הפגמים הקטנים שהספקתי להכיר במשך כל
שנות היכרותינו. הונוס שלי, שאותה אני אוהב.

הונוס שלי הושחתה. ככה שמעתי בחצי אוזן. היא אפילו לא מכחישה,
רק מדברת על זה כאילו זו עוד אחת מההתנסויות שלה. ואני, אני
רציתי להיות זה שיאהב אותה עד הקצה. אני רציתי להיות הראשון,
ויכלתי. היא אמרה שיכלתי. אבל הוא, הוא שעוד כשהיו ביחד לפני
חצי שנה נסע לאילת והיא ארזה לו קונדומים למזוודה. הוא, שנפרד
ממנה ולא אמר לה במשך חודשים בגלל מה. הוא שגרם לה לכל כך הרבה
סבל. לא מספיק ששיחת את הרגליה. עכשיו גם שיחת את גופה.
הונוס שלי כבר מזמן, ובעצם אף פעם לא הייתה מושלמת. אבל אני
הערצתי אותה.
וגם עכשיו, על גופה המשוחת, על נפשה המרוגלת הרגלים רעים. אני
עדיין אוהב אותה. את הונוס שלי.