כולנו יושבים, מביטים בטקס, מול פסי הרכבת שעד לפני שישים שנה
הובילו אנשים למקום בו אנו נמצאים כעת. היום אנו כאן בשביל
לחקור, בשביל לדעת, בשביל להרגיש. אך הם, הם הובאו לכאן בשביל
לשכוח, בשביל להישכח.
טקס מרגש, כמובן, אך איך אפשר להתרכז במילים כשמאחוריך הצריפים
והארובה לשמיים ולידך פסי הרכבת, הרכבת לגיהנום?
הטקס מסתיים. "לשירת התקווה...כל עוד בלבב..." והיא נשברת. כמו
כוס קריסטל שנופלת על הארץ מגובה רב. "איך?" היא שואלת אותי
בדמעות כאשר אנחנו כבר בדרך חזרה לאוטובוס, "איך אפשר לשיר
התקווה כאן? איך יש עוד תקווה???"
בכל לבי רציתי לתת משהו יותר מבטיח מאשר חיבוקי האוהב, אך לא
ידעתי איך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.