זו לא אשמתי, זה פשוט ש... המיטה שלי קטנה מדי.
באמת. אני כבר לא באותו גודל שהייתי כשהייתי בכתה ה', אז באמת
שזו לא אשמתי.
אני לא מצליח לישון טוב במיטה הזו, אז אני פשוט לא ישן.
וככה עוברים להם לילות שלמים של תהיה ושלבי דרדור עצמי.
לפעמים אני חושב שאני שני צעדים מסכיזופרניה...
ואז... אז את הגעת, וכשאת היית ישנה לידי, פתאום המיטה היתה
נוחה כל כך.
נכון שהיה הרבה פחות מקום, אבל... זה איכשהו הרגיש אחרת.
להירדם כאשר את חבוקה בידי ופנייך הם הדבר הראשון שנגלה לעיניי
עם שחר...
זה לא היה נוח, זה היה פשוט אושר עילאי.
ומאז שהלכת... שוב אני לא יכול לישון. המיטה גדולה מדי... ריקה
מדי...
ואני איני יכול למצוא את עצמי...
כה קטן אל מול מרחב הבדידות הענק שהותרת אחרייך.