הפעם הראשונה בה ראיתי אותך לא היתה מיוחדת מדי. אני בקהל, אתה
על הבמה עם החצי השני שלך, וכולנו שורקים בוז כי אנחנו אוהבים
לשנוא אתכם, כי ככה זה.
אתם שם, צוחקים על כל מה שאסור לצחוק עליו... "האנס הסדרתי,
כמה הוא מגניב אותי, הלוואי וגם אני הייתי פגע חברתי..." אתם
שרים לכם, כאשר אתם יודעים שרוטב הסיכויים שבקהל נמצאת לפחות
אחת שנאנסה פעם... עדיין זהו ערב של יוצרים, ותמיד תמצא אחת
בפורום שכזה.
"טוב ציפור ביד מהשואה" "אל תעשה לחברך, מה שעשו בשואה" ושאר
הומור שחור ומרושע שאסור להשתמש בו. אבל לכם לא אכפת, אתם באתם
להצחיק.
וכן, היה זה ההומור השחור והמרושע שלך שגרם לנו להפיל את כוסות
המשקה שלנו מרוב צחוק.
וכולנו יורדים על ההומור בגרוש שלכם, על הטמטום שלכם, על כמה
שאתם עלובים, ועדיין צוחקים עד כלות נשמותינו.
וכמו שגרמת לי אז לצחוק, עכשיו תגרום לי לבכות. לא כי היינו
חברים טובים, אפילו לא כי הכרתי אותך... פשוט כי מהיום והלאה
לא אראה את פרצופך המוזר על הבמה, ואדע כי יותר זה לא יהיה
אותו דבר.
כמו שגרמת לי לצחוק, עכשיו תגרום לי לבכות. כנראה שבאמת היית
אמן אמיתי.

לזכרו האוהב של רן ברון, איש מוכשר, יקר ואהוב, אשר נלקח
מאיתנו בטרם עת, ויחסר לנו לעד.
יהי זכרו ברוך.