[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה רובין
/
מריונטה כפול שש

מריונטה-
אני הולכת לאט לתוך המחילה. מנהרה כזו, יותר מחילה ממנהרה.
כאילו באה חפרפרת וחפרה עם השיניים נתיב מילוט. יש אור בתוך
המחילה. אור גדול לבן ורוד מנצנץ לי, אני נמשכת. מישהו למעלה
מושך בחוטים כדי שאכנס למצב הזה, למחילה הזו, רגל אחר רגל הוא
מושך אותי. אני כבר לא אדונית לעצמי. המחילה מתגלה והיא בגודל
עיר, ובעיר יש עשן ולכלוך בגלל זיהום אוויר ושביתות. ואני רוצה
לברוח כי האביב עושה לי דלקות, והעיניים שורפות. מתמודדת עם זה
בעזרת אפצ'י, ההוא שמושך בחוטים שם לי יד על הפה, שלא אשתעל
ואגרום לכולם לחלות. מרגישה שהוא עדיין כאן ואני צריכה להתעמק
להתחפר במחילה. להיות בה מכונסת, צמודה לקירות, כמו נחש מוסווה
בחול ככה אני צריכה, הסוואות של תחושות ומילים שלא העזתי לומר.
אני עושה מה שמוטל עליי, בובה.
עוד מעט ואני מגיעה לעיר אחרת. קוראים לזה מעבר, גם בשפת
הבובות. מעבר פירושו התחלה חדשה פירושה בלבולים חדשים פירושם
מחשבות חדשות פירושן ניתוחים לא משמעותיים של המצב. עצרי, זנקי
קדימה, צעד אחר צעד מחוברים לחוט.
פעם הילה ישבה לידי בארוחת צהרים וסיפרה לי על מה שמת לה בבטן.
רציתי כל כך לעודד אותה ולהגיד לה שדברים מתים ודברים אחרים
נולדים לחיות. אבל היא רק הרכינה ראש וחשפה את התלתלים ואמרה
שמה שלא יהיה, היא לא תצליח לשכוח, כי יש מישהו שמושך בחוטים
וגורם לתמונה להראות כך. זהו בימוי מכוון, כך אמרה. אחר כך
חזרה בתשובה ונעלמה מהחיים שלי, כי היה לה קשה ששתינו לא חיות
את אותם החיים. אני המשכתי לחזור לדירה שכורה ולשתות קפה בכוס
קלקר כי אין כוח לשטוף כלים. המשכתי לקנות בגדים במכירות סוף
עונה ולקוות שמחר יחתמו על הסכם שלום וכל הרוע ילך מהעולם הזה.
והילה קיבלה בבטן עוד חיים ואחריהם עוד חיים ואחריהם עוד חיים
עד שאמרה שנמאס לה לחזור בתשובה וחזרה בשאלה והמשיכה לשאול את
עצמה שאלות בתאילנד. למה זה מגיע לה וכמה טעויות בן אדם יכול
לעשות בחיים? ואחר כך חזרה ולקחה את שלושת החיים שיצרה ועברה
לגור בקיבוץ כדי שהילדים שלה יקבלו חוטים אחרים מחוברים לידיים
ולרגליים וכבר לא יצטרכו להסתכל למעלה לראות את מפעיל החוטים
ולומר "אמן". לפעמים היא הייתה מתקשרת, שופכת עליי את השמן
שלה, שמני עיסוי ושמני בישול ושמני גוף ואומרת שנמאס לה מהחיים
האלה ושואלת אותי איך בגיל עשרים ושש יש עליה כזה מטען.

מריונטה-
בתוך המחילה. אני בעיר חדשה וחם לי. יש שרבים כל יום וכל
יומיים וביום חמישי הקלה ושוב שרב. הים בוער כמו מדורה בל"ג
בעומר ויש בו תפוחי אדמה קטנים ופיתות דרוזיות ותה עם נענע.
החוטים נמתחים כשאני מזיעה, אפילו בעירום במיטה כשהוא לא כאן,
ואין מגע שיגרום חיכוך שיגרום ריגוש שיגרום הזעת יתר. לפעמים
נדמה לי שזו הדרך להשתחרר מהחוטים, לבקש מהמפעיל שיעמיד אותי
בחום הלוהט ולחכות שהחוטים ימסו ויתפרקו לחתיכות גומי חרוכות.
שואלת את עצמי אם בבאר שבע יותר חם, כי שם הוא נמצא כשאין
גשמים ושם בטח הוא מתפרק בעצמו לרסיסים.  
רני עזב כי החוטים ביננו התכווצו. בהתחלה קשרנו יחד, שתי
בובות, זכר ונקבה, קן וברבי. יצרנו בין הבובות חיים, לא נבט בי
כלום ממנו, רק סימני נשיקה וחיבוק, חדירה וסיומת, התרפקות
וזיכרונות חמוצים מתקתקים כמו רוטב סויה. רני אמר שמה שטוב הוא
שאנחנו מחוברים גם בגוף וגם בנפש, כמו תאומים סיאמים עם ראש
אחד, במקום שני ראשים. אנחנו קוראים את המחשבות בלי לדבר,
ועושים מעשים בלי לשאול קודם. והחוט שלו הלך והתהדק, והתהדק
עוד יותר ועוד קצת ועוד הידוק אחרון. עד שבאמת נקרעו החוטים
והגוף שלנו הפך לשני גופות ושני ראשים וכבר לא יכולנו לקרוא
אחד את השני ולהבין כל כך טוב מה שהשני רוצה. המפעיל של רני
התחיל להרחיק אותו ממני. לקחו אותי למקום אחד ואת רני למקום
אחר, וכבר לא היה על מה לדבר, והדיאלוגים נעלמו ושוב כלום לא
נבט בי, ורני הלך לשחק עם בובות אחרות במשחקים מזדמנים של שעה
שעתיים ועזב אותן. לפעמים שכבתי בלילה וניסיתי להעביר אליו
מחשבות, חוט של מחשבה עגולה מתמשכת. הראש של רני כוון לצד השני
והחוטים קצת הסתבכו זה בזה עד שהוא נגמר.

מריונטה-
גוף הבובה שלי היה פעם שונה. הפנים היו ילדותיות יותר, הוצאת
לשון וחריקת שיניים והידיים שולחות שתי אצבעות לנחיריים
ומרימות את האף עד שהוא נראה כמו אף של חזיר וכולם מסביב
צוחקים. ההורים שלי, שתי בובות מזדקנות עם השנים, חולמות על
היום בו יניחו המפעילים את החוטים בצד ויתנו להם חופש פעולה.
אז יוכלו לנסוע בעולם ולראות את כל המקומות שלא הספיקו לראות
כי היו צריכים לגדל בובות קטנות שנתנו להם שמות וחינוך
והזדמנות בחיים. בינתיים הלכו כל יום לעבודה, חוט לכאן וחוט
לכאן נכנסו לאוטו צעצוע ונסעו כל אחד לדרכו. כשהוחזרו הביתה
היו מפהקים ושוכחים יד על הפה. כי כבר אין כוח אפילו להרים את
היד. ואבא היה מבקש כוס קפה שחור על מגש עם קצת עוגיות או טוסט
עם קוטג' ומלפפון, רצתי הכי מהר שיכולתי להביא לו את המגש כדי
שישלח יד אל השיער שלי ויגיד שאני ילדה טובה. כמו תמיד. הכי
טובה.
אימא התקשרה אליי ואמרה שיש לה חיסכון שמשתחרר ומשם תיתן לי
קצת כסף להשכלה ותשלים לי דולרים לשכר הדירה. רציתי להגיד לה
שהכל בסדר והמפעיל למעלה דואג לתת לי בכל חודש המחאה נאה למדי
כדי לכסות את החובות ולשלם חשבונות אבל היא התעקשה ומשכה
בחוטים ונתנה לי דולרים. החוטים סביב הצוואר שלי לפעמים,
מגיעים לשם בלי כוונה, קצת חונקים וחוסמים נשימה. רציתי לומר
לה שגם כשהחוטים חונקים אני מצליחה להתקדם ואין צורך לדאוג
ושתהיה רגועה אבל היא התעקשה ואמרתי תודה. אחר כך היא באה לעיר
לבלות איתי יום שלם וגילתה לי שפעם היו לה חוטים אחרים יותר
מרגשים שחוברו אל הגוף הצעיר יותר, אמרה שהיא מתגעגעת לפעמים
לימים שלא היו לה דאגות על הראש והוסיפה שהיא מחכה בקוצר רוח
שאני והאחיות הבובות שלי נוכל להתיישב ולהיות גם אנחנו רגועות
ולא חנוקות. בתחנת הרכבת חיבקה אותי ושאלה אם אני צריכה כמה
סירים כי נדמה לה שאני אוכלת רק אוכל לא מבושל וצריך לשמור על
תזונה נכונה. חייכתי, הבובה הזו היא אימא שלי וכמה טוב שהיא
שם.

מריונטה-
החוטים מושכים אותי רחוק מהבית. עוד מחילות לגלות, להתחפר.
המחילה הבאה בין פאריז ללונדון, און אנד אוף, קדימה ואחורה.
בובה על חוט, חיה שם, תלויה בי ואני חושבת על רני שפעם היה
תלוי בי ומפחדת שגם הבובה הזו תהיה יותר מדי תלויה, אבל הבובה
הזו מתחברת אליי רק לשבוע אחד ואחר כך אני נוסעת והולכת. והוא
ממשיך לכתוב לי מכתבים לבקש אישור לבוא לביקור אפילו שהארץ קצת
מסוכנת. לא רוצה למשוך לך יותר מדי חזק בחוטים, הוא אומר, אם
בא לך אז אבוא ואם לא אז אבין. היד שלו נעה מהר מדי על הדף
הלבן כותבת בכתב מחובר משפטים מהסרטים, פה הוא מתוודה שעשיתי
לו משהו ושם הוא מדמיין אותנו חיים יחד בחורף, יושבים כותבים
ביחד בחדר אחד ליד שולחן אחד. פתאום הוא מתעצבן כי החוטים
מושכים אותו למקומות אחרים ואין לו יותר זמן לכתוב כל יום
ולהגיד לי מילים של טעם וריח, ואני מבינה ואפילו מרגישה הקלה
וחוזרת אליו לביקור אחרון להגיד לו שזהו, מרחוק לא טוב לי,
והחוטים ארוכים מדי כדי שנוכל להיקשר.
יום אחד לקחתי את כל המכתבים וזרקתי אותם לשקית ניילון וכדי
שלא אתחרט הוצאתי אותם מהבית אל הגשם וחיכיתי לראות שהדיו
נמחק. המפעיל שלי הזיז אותי ממקום למקום כדי שלא יוכל למצוא
אותי בכתובת קבועה וכדי שהמכתבים יוחזרו אל השולח. ככה המשכתי.
למרות זאת לפעמים בלילה דמיינתי אותו נוגע בי, מזיז את הידיים
מהר על הגוף שלי, עושה לי טוב כמו במכתבים, כי הנשיקות שלו היו
הכי נעימות בעולם והליטופים שלו היו צרפתים ואנגלים והיה לי
נחמד להרגיש איך הגוף שלי מקבל צמרמורת בכל שבוע כזה של ביקור
יחיד ומיוחד. שוב הרגשתי איך החוטים חונקים לי את הצוואר
ונדרתי נדר להפסיק לחשוב עליו כי זה לא בריא וכל הבובות החכמות
שדואגות לי אמרו לי שאין בזה שום טעם ואני סתם נעצרת במקום אחד
ומנוונת לעצמי את השרירים ואת המוח. זה לקח קצת זמן אבל בסוף
הפסקתי. רק לפעמים הוא חוזר אליי לליטוף אחד אבל רק אחד ודי.



מריונטה-
גם בתוך המחילה, באמצע המסע אני מוצאת את הזמן. אין מנוס
מהתמכרות למעשה. אני יושבת מול הקיר החשוף, מוכרת סיפורים
ושירים על תחושות, רגשות ומה לא. כשהחוטים מתוחים אני כותבת
במהירות, כשהחוטים משוחררים זה יותר קשה. במצב של טרפוד המילים
יוצאות מהר יותר. משום מה באה הקלה אחר כך.
הכתיבה באה למרות האצבעות הקשורות, למרות שהיד זזה בלי שליטתי.
אני מוחקת, כותבת, מוחקת, כותבת. לפעמים פשוט זורמת עם
האותיות.  כתב גדול, כתב קטן, כתב מעוגל, כתב מטושטש, כמו לשבת
בבית שימוש ולהתרוקן. אחר כך מרגישים שהבטן רכה יותר וקלילה
יותר ונוח יותר לזוז בלי להיגרר. אז אני מתמכרת שוב, ושוב,
ושוב.
כשאני נותנת במתנה את החבילה של הדפים, המפעיל אומר לי טוב או
רע, לשנות, לקצץ, להוסיף, לקצר. הוא אומר לי אם המילה מתאימה
פה או מתאימה שם. אני לא אוהבת לכתוב מתוך התכנון. בהתמכרות
כזו אין תכנון, אין מחשבה, לא אצלי. רק זרימה של מונחים, של
ציוצים, של התחלות וסופים. רוצה בשקט להיות אמיצה, להתרגע לי
בנחת על כורסא מפלסטיק ורוד בתוך בית הבובות שלי, לתת לסיפורים
להפוך לשירים ושוב לסיפורים וחוזר חלילה. זה מעגל ואין פה
זוויות וקדקודים. המפעיל שלי מושך שוב, עושה מהמעגל משולש ישר
זווית. אני עומדת באמצע הבמה, מקריאה, מנסה להיות בובת תצוגה
מוצלחת. לפעמים זה כואב כשלא מוחאים כפיים כשתיאטרון הבובות
מסתיים. לפעמים זה נעים כשעומדים ומריעים.


מריונטה וזהו-
בסוף המחילה אני מוצאת תיבה. יש לה עיטורים מעץ ושמי חרוט עליה
באדום וכחול וירוק. אני מנסה לפרוץ את התיבה אבל לא מצליחה.
היא כבדה נורא והמנעולים חלודים, מחפשת באזור משהו להכות בהם
כדי שייפתחו. צועקת בקול חזק אם מישהו ראה מפתח, אבל אף אחד לא
עונה. אני צועקת שוב ואין מי ששומע אותי למרות שמיליון אנשים
מסתובבים בין המחילות ומחוצה להן. אני צורחת שישמעו אותי יותר
חזק אבל הם מסתכלים עליי מוזר וממשיכים ללכת, החוטים שלהם
מתוחים והרגליים נעות בדיוק למקומות הנכונים.
אני מרימה את התיבה למרות הכובד שלה וזורקת אותה על הרצפה שוב,
אולי ככה היא תיפתח. אחרי כמה זריקות זה עובד והיא משתחררת
מהמנעולים ונשברת לחתיכות גדולות של עצים וברזל. ככה זה עם
תיבות נרקבות, בסוף הן מתפוררות.
בתוך התיבה הילה ורני ואבא ואימא וההוא מלונדון-פאריז מגישים
לי מספריים שאחתוך את החוטים.  אני גוזרת חוט אחר חוט עד
שהידיים משתחררות ונעשה לי חופש.
עכשיו את הרגליים כי הן כבר עייפות מהליכה וציות. אחר כך את
החוט שמחבר בין הראש שלי למתקן ההפעלה עד לניתוק טוטאלי. סופי.

פתאום אני חופשייה, מזנקת, מנתרת, רצה, קופצת, רוקדת, מסתובבת.
 
כבר לא צריכה ללכת דרך המחילות, הולכת בנינוחות אל הבית שהוא
שלי ורק שלי ושם אני רוצה להיות ואת כל הבובות האחרות אני מנסה
לשחרר ויודעת שמתישהו תגיע התיבה שלהן ובתוכה המספריים והן
יוכלו לגזור עצמן מהחוטים ולהיות כמוני.
בינתיים מנסה לכווץ את הפרצוף עד שהוא ממש מחויך, לא הבעה
אטומה יותר, כבר לא בובה על חוט.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הפעם הגזמתם!
עירום בצילומי
השחור-לבן?!?!
היכן המוסר
שלכם?
שקיצות!

כולכם לחדר שלי.
עכשיו!

עובדיה משליט
מוסר (כפול)


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/5/03 22:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה רובין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה