לפני שבוע הגעתי פעם ראשונה לאזכרה של נדב, פעם ראשונה מאז
ההלוויה זאת אומרת. כבר תשע שנים עברו.

פתאום בבית קברות, אחרי שנגמרה האזכרה, שכבר הייתי בדרך לאוטו,
פתאום הרגשתי את היד של אימא של נדב תופסת לי באיזור המידלדל
של היד.
"אני רואה שאתה כבר לא מתאמן" היא מחייכת חיוך של אבא שאומר
לבן שלו לשים חגורה למרות שהוא יודע שעוצרים עוד שתי דקות.
אחרי כמה דקות שאנחנו מדברים אז היא מתוודה "זה בסדר אסף, אני
יודעת, אני סולחת". ידעתי.

שהיינו בני שלוש עשרה נדב קיבל לבר מצווה שלו כדור כדורגל חדש,
יפה כזה עם צהובים נוצצים.
שיחקנו בו כל יום, חוץ מביום כיפור, במגרש שליד הגן ילדים
שכולנו, חוץ משמעון הפרסי, גדלנו בו.
כל יום היינו משחקים משלוש עד שבע. נדב נהיה לאט לאט תותח לא
קטן, כל השעות שלא שיחקנו הוא היה עולה לגג של הבית שלו ומתאמן
בהקפצות. השיא שלו היה שבעים וחמש רק עם רגל אחת.
יום אחד באמצע המשחק שלחתי לו מסירה מהקצה של המגרש עד לאמצע,
לא מסירה מסובכת או משונה, מסירה רגילה לכל דבר. נדב ניסה לשים
את הרגל על הכדור בשביל לעצור אותו אבל איכשהו משהו התפקשש
ובסופו של דבר הוא מצא את עצמו על הרצפה.
הוא שכב על האספלט עם עיניים פתוחות, בוהה באוויר. לא הספקנו
בכלל לחשוב שאולי הוא צוחק עלינו כי תוך חמש שניות בערך כל
הראש שלו מאחורה היה מלא בדם סמיך שהתערבב בשיער השטני שלו.
כולנו הסתכלנו בשקט ולא ידענו מה לעשות. ככה בערך עשר דקות עד
שהתחילה רוח חזקה ונדב חירחר חירחור אחרון.
אלכס, שהיה רוסי קטן ודי אינטיליגנט, אמר שהוא מת. לא פיקפקנו
בו לשניה, אבא שלו היה רופא ברוסיה והוא תמיד לימד אותו דברים
של גוף האדם.
שמעון הפרסי, שתמיד היה שמוק לא קטן עם כיפה, היה הראשון
ללכת.
"לאן אתה הולך?" צעקתי לו אבל ממש בכעס, הכי בכעס שיכול להיות
לילד בן שלוש עשרה שרואה את החבר הכי טוב שלו שוכב על האספלט
עם דם בשער.
"תהיה פה צרה ומשטרה, אם שואלים תגידו שלא הייתי פה בכלל".
בנזונה. אחריו עזבו גם איציק ואח שלו הקטן, "אימא שלנו תהרוג
אותנו אם היא תדע משהו, אנחנו זזנו" סינגר איציק על אח שלו.
תוך חמש דקות נשארתי רק אני לבד במגרש, נדב על האספלט.
התחיל להיות לי קר, התקרבתי לנדב ולחשתי לו באוזן, "אני יספר
לכולם שהשיא שלך היה תשעים וחמש, על רגל אחת אפילו, נשבע! אחים
לנצח".
בבוקר נכנס לכיתה בנאדם עם עניבה ואמר שהוא פסיכיאטר ושקרה
משהו נורא לחבר שלנו לכיתה. כולם שיחקו אותה מופתעים, אבל אני
הרגשתי צביטה בלב, כמו שאימא צובטת שאני אומר להשתין ליד
סבתא.

להלוויה הייתי חייב ללכת,לאזכרות הברזתי, לא יכולתי לעמוד שם
ולראות את אימא של נדב בוכה, אמרנו לה שהוא נשאר לבד להתאמן על
הקפצות ושלא היינו שם שזה קרה, והיא חיבקה אותנו ובכתה.
ופתאום היא ניגשת אליי ואומרת שהיא יודעת, אבל היא סולחת, באמת
סולחת,היינו ילדים קטנים ולא ידענו מה אנחנו עושים.
אבל אני יודע שאין דבר כזה, כמו שאני אף פעם לא אסלח לאבא על
זה שהוא דפק לי כאפה בגיל חמש עשרה אחרי שקראתי לו בנזונה.
כי אין דבר כזה, שכועסים אז אף פעם לא סולחים.