כל תחילת קיץ אני חושב על מיכל.
כמו לכל בן אדם, גם לי יש בחורה שהייתה יותר מדהימה מהשאר, זאת
שתמיד חשבתי שתעזוב אותי בשביל מישהו שווה יותר, עשיר יותר או,
מגניב יותר או יותר גרוע, פחות טוב ממני.
כמו שיש את הפרסומות האלו שנדבקות לראש, אלו עם הבחורה הכוסית
והשיר המעולה הזה, הפרסומות שלא תשכח אף פעם ואפילו תמצא את
עצמך מזמזם אותן שנים אחרי שראית אותן לאחרונה, כזאת הייתה
מיכל.

                                         

בתחילת כל קיץ היינו רבים והייתי מנסה להסביר למיכל שהתקופה
הזאת של תחילת הקיץ זאת התקופה הכי מאושרת ומשמחת בשנה.
זאת התקופה שבה אתה מתחיל לראות אנשים זקנים נוסעים על אופניים
ומחייכים בלי סיבה, אתה קולט בכל הרחובות של תל אביב נערים
שמסתובבים עם דיסקמן והבעה של חופש מרוחה להם על הפנים.
ופתאום אתה מרגיש סתם ככה באמצע היום שבא לך קרטיב ומצדך
שהשמים ייפלו, קרטיב עכשיו!
אבל בסוף כל הרצאה כזאת, שהייתה נערכת מידי יום על הגג של
הבניין שגרתי בו אז, היא הייתה לוקחת שכטה מהמלברו לייט, שהיו
לה דרך קבע מהדיוטי פרי, מורידה קצת את המשקפי שמש שלה ככה
שאני אראה את אישוני הברזל הכחולים שלה, ואומרת לי שזה לא משנה
מה שאני אומר, אני יודע שזה אושר מזוייף שהרגילו אותנו אליו
מילדות וכן הלאה והלאה. בשלב כלשהו אני תמיד הייתי מפסיק
להקשיב להרצאה הנגדית שלה, הייתי מוציא ומדליק אחת מהנובלס
שהיו לי דרך קבע מהפיצוצייה של העשרים וארבע שהייתה למטה,
מסתנוור מהשמש, תמיד שנאתי משקפי שמש.

                                         

בנתיים עברו כבר כמה שנים. הבנתי בסופו של דבר שאין דבר כזה,
"יותר שווה, יותר מגניב", וכו'. יש דברים שלא שמים על מאזניים.
בערך בזמן שהבנתי שאין לי למה או למי להשוות את עצמי, מיכל
עזבה. עם בחור עשיר וחתיך שנסע בפורש (בוקסר, למי שמתעניין).

וככה אני יושב כל תחילת קיץ על גג של איזה בניין, ונזכר במיכל,
ותמיד עולה לי חיוך על הפנים שאני נזכר בה.
איזה מותק...