הנה. אני ידעתי שזה יבוא לי. אבל למה לעזאזל בשש בבוקר?
יום שישי נחת בארצנו. וולקאם, יום חדש.
אבל רגע, עוד לא נגמר יום חמישי, איך כבר...?

עזוב. אתה יודע מה? עזוב.
לא בא לי, אין לי ראש לזה, להתחיל לסגנן את השורות ולעצב את
המילים שלי ככה שיתאימו בדיוק לצורה של מונולוג או סיפור או מה
שלא ייצא מזה.
אני רוצה לכתוב.
אני צריכה לכתוב.
אלוהים, אני ממש ח י י ב ת לכתוב כדי להעיף את זה ממני כבר!

הטעם שלך, הטעם של הנשיקה שלך...
התמכרות? רבותיי, זו התמכרות. עזבו אתכם סמים. אלכוהול. קניות.
הימורים. אם הייתם טועמים את הנשיקה של האקס שלי הייתם מבינים
על מה אני מדברת...
בידיים רועדות החזקתי את בקבוק הדיאט קולה (הייתי נורא צמאה!)
ושאבתי קצת מהנוזל השחור, כל כך היה לי חבל לאבד את הטעם הזה
בפה... משחקי הלשון ששיחקנו, אלוהים, ילדים רעים היינו, ילדים
רעים מאוד. רוך. כל כך הרבה רכות היתה שם באותן דקות (?), רכות
כזו שהיא לא מכאן, רכות ש...רכות כמו שיש רק בשמיים. רכות כמו
של ענן.
כשהורדתי את התריס בחדר שלי, כדי שאור היום לא יכנס לי לחדר
ויפריע לי לישון (כן, "לישון"...), הרחתי את היד שלי. היד הזו
שרק לפני 3 דקות טיילה על הבטן שלך, על החזה שלך, היד שהונחה
בהפגנתיות מעודנת על צד שמאל של החזה שלך, מרגישה אותו. מרגישה
ממש, כמו פעם.

תשעה חודשים. קשה לי להאמין. תשעה חודשים עברו מאז שנפרדנו.
מתי? איפה הייתי בזמן הזה, איך לא שמתי לב?
אולי הגיע הזמן שכבר נחזור להיות ביחד? לעזאזל, הרי שום דבר לא
התקלקל באהבה שלנו אחד לשני, שום דבר לא השתנה- ואם כן, היא רק
גברה.
אולי זה סימבולי? אולי...תשעה חודשים, זמן ההבשלה של תינוק
טהור בבטן, אולי גם זמן ההבשלה שלנו תם, ואנחנו כבר צריכים
להוליד את התינוק הטהור והנפלא שלנו? די כבר...די, לא הגיע
הזמן?

"...אני מתגעגע אליך". החזקת את הפנים שלי, ככה, כל כך קרוב
אליך, השפתיים שלנו מתקרבות ומתרחקות, האור הכחול של
סוף-הלילה-תחילת-הבוקר האיר עלינו מהסאן-רוף שהתעקשת לפתוח. כל
כך יפה היית, כל כך שלי.
לא אמרתי לך כלום. נישקתי אותך. אני מכריזה בזאת, רשמית- הייתי
מוכנה לוותר על הרבה על מנת שהנשיקה הזו תימשך. הרי לא הגיוני
שזה קרה באמת, זה היה חלום. כן, בטוח חלום. זה היה טוב מידי.

תפסתי לך את הפנים בשתי ידיים, הסתכלתי בך, אמרתי לך-  "אני
אוהבת אותך", הסתכלת עליי, בעיניים, הפנת מבט.
שילבת הילוך לרוורס. "עזוב, לא משנה, אני אלך ברגל". שמת גז.
נישקתי אותך.

"אני לא בא בשבוע הבא", פסקת. "אני לא צריך את הסרט הזה".
"סרט? איזה סרט?"
"את!"
"אני סרט?"
"סרט טורקי".
תבין, זה לא יעזור. אז תברח. אז בשבוע הבא לא נתנשק. מה זה
יתן?
"אז אני לא אבוא יותר בכלל!" - "נו, אז גם אני לא אבוא יותר
בכלל!"
אז נחיה בשקר. זה עדיף?
חיבקת אותי אליך. ככה, ישבנו מחובקים כשהראש שלי טמון בעורף
שלך, שלך בשלי.
הרמתי קצת את  הראש. "אין בזה תועלת. זה לא יעזור לנו. אז
תברח. משבוע לשבוע, תברח. עדיף לשקר לעצמך? ככה עדיף לחיות?"
ליטפת את הצוואר שלי. כמה אהבתי שעשית את זה!  הרגשתי כמו
ברבור, כמה נעימה היתה הלטיפה הזו. הזזת בעדינות את השיער שלי,
הוא גלש לך מבין הידיים. ליטפת אותו הצידה, חשפת את צווארי.
נישקת אותי בשלוש נקודות בצוואר, עדין, כל כך שברירי, העברת בי
צמרמורת שאין לי מילים לתאר.
חזרת על זה שוב. ושוב. בפעם האחרונה הנשיקה השלישית היתה נוקבת
יותר, הרגשתי כאילו העבירו בי זרם חשמלי. התחבקנו שוב. חלום.
לא, לא חלום, זו המציאות. הכל מתבלבל לי.

לא, לא נגיד "ביי" אחד לשני. לא צריך.