בזמן האחרון אימא לא ישנה בלילה.
היא נשארת מאוחר עם ספרי האמנות, האסטרולוגיה והפסיכולוגיה
והציורים שלה מהמדרשה והספר החדש שהיא כותבת על עצמה.
היא מסתגרת כבר משעות הערב המוקדמות מאחורי דלת ההזזה של חדר
השינה ושלושתנו יודעות שלא כדאי להפריע לה.
החופש הגדול רק החל ולא העזנו לקוות שנטייל יחד או נעשה משהו
מעניין, אבל- הפתעה: אימא רשמה אותי למחנה קיץ בכפר ואני סופרת
את הימים לקראת הפעם הראשונה שאישן מחוץ לבית הזה. היא גם
תלווה לי לצורך העניין את שק השינה מימי השומר הצעיר, כשעלתה
לארץ מארגנטינה בגיל שבע עשרה.

אני פוקחת את העיניים לתוך האפילה והרחשים המוכרים. אני יודעת
מה מקורם אבל מעדיפה שלא לחשוב על זה. עדי וליאת הקטנות נושמות
נשימות קצובות בחדר הקטן שלנו, אחת שרועה לרגלי על המיטה
הנפתחת ואחת לצדי על המיטה המתקפלת.
חצי חדר הוא החדר שלנו ובכל זאת מצליח איכשהו להכיל את שלושתנו
ואת ארון המטאטאים שעבר הסבה לארון בגדים, ואת המכתבה הכפולה
שמשמשת אותנו להכנת שיעורים ואת השטיח הכתום המלא דרך קבע
בשכבת חול ואבק ונסוג לעת לילה לטובת המיטה הנפתחת. חם ומחניק
וחשוך כל כך. רק הכלב הכתום הקטן שבמנורת הלילה הזעירה צובע
באור חם ומעודד את ערמות הבגדים והצעצועים שנערמו בכל פינה.
אימא אמרה שהכלב הזה שומר שהחלומות הרעים לא יכנסו. זה היה
כשעדי הייתה מתעוררת בצעקות. הכלב הקטן מאוד עזר. אבל הלילה
אפילו הוא לא הצליח במשמרתו. התעוררתי מחלום רע במיוחד והדלת
של אימא, על אף שחריץ של אור הבליח מתחתיה, לא נפתחה ואני לא
מעיזה לגשת אליה.

לפתע נשמע הקול המוכר של הדלת החורקת בתזוזתה, ודלת השירותים
שנפתחת והבכי שלה. כמה בכי. היא נושמת בכבדות ושואפת מהמשאף
הכחול ומורידה את המים באסלה ובוכה ומקללת את אבא - אותו היא
מכנה לאחרונה "ימח שמו" ואת אימא שלו "המכשפה" ואת עורכי הדין
שלו ושלה ואת החיים המחורבנים שלה. ומורידה שוב את המים ושוב.
אני מתפללת שהמים ישטפו את כל הדמעות והקללות והחלומות הרעים.
אני רגילה להתפלל לאלוהים ולבקש ממנו דברים למרות שלא נעים לי
לבקש ממנו, וכבר ביקשתי ממנו לאחרונה הרבה דברים לקראת יום
ההולדת האחד-עשר שלי. אני לא בטוחה שזה הרבה לבקש ממנו אך בכל
אופן נורא ביקשתי שיום ההולדת הזה יהיה שמח, רק הפעם. ושכולם
יבואו, גם אבא וגם סבתא קלרה וגם אימא ושהם לא יריבו ויקללו
ושהם יביאו לי במתנה ספר של חסמב"ה ואת המיקרוסקופ שראיתי
בחנות של מר שילטון במרכז המסחרי. אבל כנראה שבאמת ביקשתי יותר
מידי. רק אבא וסבתא קלרה באו לסלון הקטן של סבתא שרה וסבא
נחום. אבא הכריח אותנו שוב לחייך כשצילם אותנו וסבתא קלרה צעקה
עליו משהו ברומנית ואחר כך דיברה עם סבתא שרה ביידיש ואני
הבנתי שהיא אומרת "הלוואי שנזכה להיות בחתונה שלה". ואף אחד לא
ממש שמח. אפילו לא סבא נחום שישב כהרגלו בשקט, כפוף מעל העיתון
היידי שלו, מנסה לקרוא מבעד לעדשות המשקפיים העבות, עם זכוכית
מגדלת גדולה בידו. קיבלתי ספר ופיג'מה כמעט חדשה וכמה עפרונות
וצבעים לבית הספר.

אני מנסה להיזכר בחלום הרע ממנו התעוררתי, משהו על מנהרת הזמן,
אני בתוך העיגולים השחורים האלה שהולכים ומצטמצמים סביבי עד
שאינני יכולה לנשום או לזוז ואני מנסה לצעוק וקולי לא נשמע
ואני מנסה לנחם את עצמי שכמו דאג וטוני מהטלוויזיה אני אמצא את
עצמי בעוד שניה נוחתת בארץ אחרת, בזמן אחר, אולי אפילו על כוכב
אחר או שאהיה פתאום גברת בשמלה וכובע כמו בסדרה "אדונים
ומשרתים" או שאהיה שחקנית ששרה יפה כל-כך על הקשת בענן כמו
ג'ודי גרלנד בסרט שראינו בטלוויזיה ביום רביעי. אבל כלום לא
קורה ואני תקועה בתוך מנהרת הזמן המקולקלת הזאתי ואף אחד אפילו
לא מנסה להציל אותי. "זה רק חלום" אני מנחמת את עצמי ומדמיינת
את סבתא שרה מלטפת את ראשי ולוחשת "טייערע מיינע", יקרה שלי,
ומנשקת את עיני העצומות כפי שעשתה כשהייתי חולה בשפעת בחורף
שעבר.
אני עוצמת את עיני אך הרחשים גוברים ואני פוקחת אותן שוב בבהלה
ורואה בתוך החושך הכתום משהו מעופף לקראתי ונוחת על ראשי
ומתחיל לזחול על הכותונת עם הפרחים - "אימאאאאאאאא" - אני
שומעת את עצמי צורחת בקולי קולות ומיד גוערת בראשי על עצמי
"טיפשה, מה עשית, עכשיו אימא תצא ועדי וליאת יתעוררו והכל
באשמתך!"

עדי וליאת משפשפות את עיניהן המומות כשאימא פורצת לחדר כרוח
סערה ומדליקה את האור ואנחנו שוב מוקפות בכל ערמות הבלגן ובכל
הציורים שעל הקירות, עיניה של הילדה בציור שמעל המיטה שלי
גדולות ומפוחדות מאוד והיא אוחזת בחתול ענק ושניהם מוקפים
בחושך. אימא לא אומרת כלום, היא עומדת שם ומסתכלת עלי בעיניה
האדומות שעיגולים שחורים ונפוחים מצויירים תחתיהן, שערה השחור
והארוך פזור על כתפיה ובגלבייה הלבנה הארוכה שתפרה לעצמה היא
נראית לי פתאום כמו מלכת הקרח, אימה החורגת של שלגיה. עדי
וליאת מייבבות בשקט ואני יושבת במיטה רועדת ומחבקת את עצמי
בזרועותיי כי משום-מה נורא קר לי וחושבת "אלוהים, תעשה שהיא לא
תצעק עכשיו". אימא לא צועקת הפעם. חיוך מוזר נסוך על שפתיה
והיא אוחזת בידי ומקימה אותי ואת אחיותיי ומובילה אותנו לחדר
השינה. בזווית העין אני רואה כמה מקקים נמלטים אל חוריהם מן
המהומה. אימא סוגרת מאחורינו את דלת ההזזה החורקת וכולנו
מתיישבות על המיטה הזוגית המשתרעת מקיר לקיר וגובלת בכוננית
ספרים. מעל המיטה ציור בד ענק ובו אישה צעירה ערומה מחבקת
ומנשקת גבר עשוי שיש. המזרונים השחורים חשופים ואימא מרחיקה את
ערמות הספרים והמאפרות הגדושות שלה כדי לפנות לנו מקום לשבת
ישיבה מזרחית במעגל ולאחוז ידיים.

עדי וליאת כבר הפסיקו לבכות וגם אני מרגישה קצת יותר בטוחה.
"אימא, המקקים לא יכנסו לכאן?" שואלת ליאתי ישירות כדרכה,
ואימא אומרת "לא, הם יישארו בחוץ ואנחנו נשאר כאן בפנים ונעשה
ישיבה משפחתית". דאגתי. כשאימא אומרת "ישיבה משפחתית" זה אומר
שהיא שוב תרצה לנו על כך שאבא שלנו (ימח שמו) שוב לא שילם
מזונות והעורך דין (האימפוטנט) לא מסוגל לעשות כלום וזה אומר
שאנחנו לא יכולות לבקש שתקנה לנו עוד ספרים וצעצועים או תיתן
לנו דמי כיס לקנות ממתקים או שתיקח אותנו לים. שנבקש מאבא שלנו
או מסבתא. ושנסדר את החדר ונשטוף את הכלים בכיור כי היא לא
משרתת של אף אחד ובכלל אין לה כוח לכלום כשהיא חוזרת מהעבודה
אז שלא נפריע לה ואם אנחנו רעבות שנכין לעצמנו פרוסה עם ממרח
שוקולד וכוס קקאו כמו שלמדנו לעשות בעצמנו ובכלל שאנחנו כבר
גדולות והיא לא צריכה לחלוץ לנו שד. ושלא נגיד שמשעמם לנו כי
היא לא מתכוונת לרקוד לנו ריקודי בטן. אבל הישיבה הזאת שונה
מאוד. אימא לא צועקת. היא מדברת בשקט ואמת גדולה עוטפת את
כולנו ותחושה של טקס חגיגי כמו באותו ערב כשנחת מטוסו של סאדאת
וניגנו בכנסת את ההמנון המצרי. אימא אומרת שכל מה שמספרים לנו
בבית הספר זה סיפורים ושטויות וגם כל מה שכתוב בתורה. היא
אומרת שכל העולם שונא אותנו, הערבים והאמריקאים והאירופאים
הנאצים במיוחד.
"למה, אתן חושבות, אני יצאתי שחורה והאחים שלי בהירים עם
עיניים כחולות?" אני רוצה למצוא תשובה אבל השאלה הזו מעולם לא
עלתה בדעתי. "זה בגלל הנאצים" היא עונה בזעם. "הם עשו בנו
ניסיונות בתקופת השואה. ולמה לדעתכן סבא וסבתא ניצלו וכל
המשפחה שלהם הושמדה?" אני חושבת שזה בגלל שהם כבר היו
בארגנטינה בזמן המלחמה אבל אימא ממשיכה "זה בגלל שהם השתתפו
בניסוי של הנאצים ואז שיחררו אותם". ואימא ממשיכה ומפליגה
בתיאוריות וקונספירציות סבוכות על הנאצים והערבים והדתיים
החרדים ועל הממשלה ועל קופת חולים ועל בית המשפט, שנשמעות לי
באותו לילה כדברי אלוהים חיים, אמת גדולה ונסתרת, ועדי וליאת
תולות בה עיניים גדולות וסקרניות ולא אומרות דבר. איזה לילה
מוזר. לא לישון בכלל ולשמוע את אימא מדברת אתנו כאילו היינו
כבר גדולות, על החיים ועל העולם ועל עצמה. "יום אחד" מתנבאת
אימא, "הבית שלנו יהיה מוזיאון. מוזיאון להנצחת הסבל שלנו.
אנשים מכל העולם יבואו לראות את הציורים שלנו ואת החדרים
שחיינו בהם והספרים שקראנו וכתבנו ויידעו כמה סבלנו ואיך אף
אחד מעולם לא עזר לנו".
משום-מה הנבואה הזאת נוסכת בנו אושר גדול ותקווה. לא לחינם
אנחנו גדלות כאן וסובלות כאן וחולמות חלומות שלעולם לא יתגשמו.
יום אחד יקראו עלינו וילמדו עלינו כמו שאני עכשיו קוראת בספרים
מהספרייה העירונית, על המדענים והממציאים הראשונים שגילו את
החיידקים והחשמל והמציאו חיסונים ותרופות למגיפות, ועל הילדים
הקטנים והמוכשרים שהפכו לקומפוזיטורים גדולים כמו באך ומוצארט
והיידן ובטהובן. ומארי קירי... יום אחד שלושתנו נהיה נשים
דגולות ומצליחות ואימא תהיה ציירת מפורסמת וכולם ידעו כמה
סבלנו וישמחו בשבילנו שהצלחנו ואז כבר לא נגור כאן בשכונת
השיכונים העלובה הזאתי המוקפת חולות, אלא בתל-אביב הגדולה
במגדל גבוה או בקיבוץ בבית גדול עם כלבים וחתולים וגינה עם דשא
ופרחים ופסנתר גדול בסלון וחדר פרטי לכל אחת עם מיטה גדולה
משלה וגם ספריה ענקית עם כל הספרים שנרצה ושיהיו רק שלנו.
ואולי גם יהיה לנו אבא חדש שמותר לו להיכנס הביתה כי הוא לעולם
לא ירביץ ולא יספר שקרים על אימא ויקנה לנו כל מה שנצטרך.

ראשי כבד עלי ואני מבחינה פתאום בציוץ הציפורים על צמרות העצים
שמאחורי השיכון שלנו ובאור-יום חיוור שמצליח להסתנן מבעד
לציורי הפרפרים שאימא ציירה בצבעי זכוכית על חלון חדר השינה
שלה. "אימא, כבר בוקר" אני מעירה, ואימא נחרדת כולה ומתחילה
לצעוק "שכחת שאת נוסעת היום למחנה? תיקחי מהר את התיק ורוצי
לאוטובוס!" "אבל אימא, אני זוכרת שאמרת שזה יהיה מחר, יום
ראשון! היום שבת, ובכלל עוד לא הספקתי לארוז את הדברים!" אני
נבהלת כולי, מבולבלת, לא יודעת אם להאמין לה או לעצמי ואם ללכת
או להישאר. "עופי מכאן עכשיו!!!" היא צורחת ומניפה את זרועותיה
ומביטה בי במבט איום כזה, שמעולם לא ראיתי. עדי וליאת מנסות
להרגיע אותה ללא הצלחה. אני בורחת משם, חוטפת את התיק הריק,
לובשת גופיה ומכנסיים קצרים שאני מוצאת בתוך הערבוביה שעל
המיטה שלי ומשתדלת שלא להיזכר באותו מקק אימתני מאמש ובטח שלא
באותו מבט איום של אימא. אני לוקחת את הסנדלים בידי, פותחת את
הדלת הנעולה ורצה יחפה אל חדר המדרגות וחולפת על פני השכנה
התמהה מלמטה, עוקפת את השיכון שלנו ורצה אל זה שמולו, המיקלט
שלי מכל סכנה, הדלת של הבית של סבתא שתמיד פתוחה בפני.

הפעם היא נעולה, סבתא עוד לא התעוררה. "מי שם?" היא שואלת
כשאני מתדפקת על הדלת כמו כיפה אדומה שהזאב בעקבותיה. אני לא
מצליחה לענות וסבתא פותחת ועומדת שם בכותונת הלילה התכולה שלה
ובתלתליה הכסופים הקצרים "דפנה'לה, מה קרה?!..." אני מחבקת
אותה ופורצת בבכי מר ומקוטע בנשימות חטופות וכל פני וצווארי
והגופייה נרטבים בדמעות חמות. סבתא מלטפת את ראשי ומושיבה אותי
על הכיסא במטבח ומדליקה את הרדיו הקטן ושמה את הקומקום על האש.
"קודם כל תשתי תה ותאכלי לחם עם מרגרינה וריבת תותים שהכנתי
ואחר כך תספרי לי הכל" היא מצווה בשקט בקולה החם, העמוק
והמחוספס משנים של עישון סיגריות, ואני עושה כמצוותה. תוך
לעיסת הלחם ושתיית התה המתוק אני מספרת לה את כל אירועי הלילה
וסבתא מביטה בי בדאגה רבה ולא אומרת דבר. היא הולכת לחדר השינה
לדבר עם סבא ביידיש ואני מנסה להאזין לשיחה ולהבין מה הם
אומרים, אך רק מילים בודדות ברורות לי וקולו הרועם של סבא נשמע
פתאום חלוש ומודאג. סבתא יוצאת ומחייכת אלי חיוך מאולץ. "הכל
יהיה בסדר. תישארי אצלנו עכשיו ותנוחי בחדר הקטן ואני אלך
לראות מה קורה עם אימא. אני שוכבת על הספה בחדר הקטן. בחדר הזה
גרה אימא כשהייתה צעירה ולמדה באוניברסיטה. מבעד לחריצי
תריס-הגלילה האפור נשקף השיכון שלנו ובו חלונות חדר השינה של
אימא והחדר שלנו.
פעם אבא היה גר שם עם אשתו הראשונה לפני שהכיר את אימא. אולי
מכאן היא ראתה אותו בפעם הראשונה ואולי הוא אותה. ואולי חבל
שזה בכלל קרה. אם אימא הייתה נשארת בקיבוץ אליו הגיעה מלכתחילה
אולי היה לנו אבא אחר בכלל ואולי גם אנחנו היינו ילדות אחרות,
ילדות שמחות שלומדות בלט וחושבות על בגדים וחברות ולא מתעוררות
בלילה מסיוטים ומקקים.

אני שומעת מרחוק את סבתא ואת אימא מתווכחות, סבתא מדברת אליה
ביידיש והיא עונה בספרדית. בוכה וצועקת.
סבתא חוזרת עם עדי. היא לא אומרת דבר, נותנת לעדי לאכול
ולשתות. הבית של סבתא נקי ומואר ונעים. אין בו מקקים. סבא יושב
בגופיה לבנה, תחתונים ונעלי בית, קורא עיתון ומקשיב לחדשות
ברדיו. אני משחקת בקופסת הכפתורים הצבעוניים של סבתא.
הבית שלנו ואימא וכל אירועי הלילה נראים פתאום כל-כך רחוקים.
אני יוצאת לשחק בחצר עם החברות שלי שגרות בקומה השלישית.
משחקות מחבואים וקלס על המדרכה והשמש זורחת ומהמרפסות מסתלסלות
מנגינות מוכרות, שירים של שימי תבורי וזוהר ארגוב ושירים
באנגלית. פתאום אימא מופיעה מעבר לפינה, לבושה בגלבייה הלבנה
שלה, יחפה, נושאת בזרועותיה את ליאתי הקטנה למרות שהיא כבר בת
ארבע וחצי. היא עוברת על פני ונכנסת אל סבתא ואני נשארת בחוץ.
אחרי כמה דקות היא יוצאת ומתיישבת על הספסל. אני יושבת לידה
והיא ממשיכה לדבר כמו בלילה. הפעם היא מדברת על סבתא ועל בגין,
היא אומרת שהוא מזל אריה ולכן הוא מתאים לסבתא והוא יבוא היום
לקחת אותה מכאן ואז יהיה שלום. אני מקשיבה ומנסה להבין מה
שאימא אומרת. זה נשמע לי די מוזר ואני עוזבת את אימא על הספסל
בשמש ונכנסת למטבח של סבתא. זו הפעם הראשונה שאני רואה את סבתא
רצינית כל כך ועיניה נוצצות, והיא עומדת ובוחשת את סיר המרק
ומביטה בדאגה החוצה מחלון המטבח הקטן הפונה אל המדרכה. "אל
תכעסי על אימא" היא אומרת. "היא לא מרגישה כל-כך טוב". אני לא
כועסת אבל אני מאוד מודאגת. "היא אומרת הרבה דברים מוזרים, אבל
אני חושבת שהם די הגיוניים" אני אומרת לה ולא שמה לב למאמצי
העלובים לשכנע את עצמי שהכל בסדר. סבתא מסתכלת עלי והלחלוחית
שבעיניה מתגבשת לשלוש דמעות גדולות כפנינים הזולגות על לחייה
הקמוטות. היא מוציאה מטפחת מקומטת מכיס השמלה ומוחה את עינה
השמאלית, שאיננה רואה מאז שהייתה ילדה קטנה בפולין וילד גוי
אחד זרק עליה אבן בשעת משחק. עינה הימנית הירוקה מביטה בי בכאב
גדול: "אבל את לא רואה שהיא לא בסדר?!..." אני מהנהנת בהיסוס.
סבתא ממשיכה: "אימא ואבא שלך שניהם לא בסדר. אבל הם לא אשמים.
הם אנשים טובים ורגישים והיו להם חיים מאוד לא קלים. את
מבינה?" "כן סבתא, אני מבינה ואני לא כועסת". אני אומרת וחושבת
לעצמי, זה הדור שלהם כולו לא בסדר. זה בגלל האנטישמיות, הנאצים
והמלחמות והצבא והעלייה שלהם לארץ והליכי הגירושין שלהם. סבתא
אומרת שאני לא אדאג. מחר אסע למחנה כמתוכנן ועדי וליאת יישארו
אצלה. אימא תלך לרופא והכל יהיה בסדר.
בערב אנחנו יושבים במטבח צפופים מסביב לשולחן הקטן ואוכלים סלט
ירקות, לאטקעס ודייסה בחלב ושותים "מטה" חם בקשית הכסופה מהכלי
המיוחד שהביאו מארגנטינה. כולם חוץ מאימא.
היא עומדת שותקת ולא זזה, פניה בחלון המטבח הקטן הפונה אל
החושך בחוץ, צופה החוצה ומחכה. מחכה לבגין. מחכה לשלום. מחכה
לאחיה הגדול שיבוא סוף-סוף מארגנטינה.
אולי היא מחכה גם למשיח למרות שהיא אמרה שזה סתם סיפור שהדתיים
המציאו.
ואני יודעת שאף אחד מהם לא יבוא הלילה.

למחרת אני לוקחת את התיק ובו היומן שלי, מברשת שיניים, מסרק,
כמה חולצות, תחתונים ומכנסיים קצרים, סוכריות חמוצות של סבתא
ושק השינה הישן של אימא ונוסעת לבדי באוטובוס לראשון ושם נפגשת
עם המדריך והילדים האחרים ואנחנו נוסעים דרומה למחנה. ככל שאנו
מתרחקים הנוף נעשה צהוב ואני נעשית שמחה. אני נכנסת לבקתת הקש
עם חברותי, משאירה את התיק ושק השינה המהוה ורצה החוצה. רצה על
הדשא ורצה על השבילים ורצה בחורשת האקליפטוסים הריחנית ומועדת
על ענף, וקמה וממשיכה לרוץ, השמש על פני והרוח בשערי, אני
מגיעה לבריכה הענקית וקופצת כמו שאני עם הגופייה והמכנסיים
והסנדלים הקרועים לתוך המים הקרירים ובפעם הראשונה בחיי אני
מרגישה ממש טוב. ממש חופש. ממש חופש גדול אמיתי. הלוואי שאשאר
כאן לנצח. ואני שרה לעצמי את המנגינות של "אדונים ומשרתים"
ו"בית קטן בערבה" ו"איים אבודים" ורק את "מנהרת הזמן" אני
לגמרי שוכחת, כמו את המפתח של היומן שנשאר בבית הישן ומבטיח לי
שלא אצטרך לכתוב עוד פרק ביומן הזה עד שאמצא אותו בעוד עשרים
שנה כשאגור בבית חדש ואהיה אימא בעצמי, אימא לגמרי אחרת.