ליואל התוודעתי בשנה שעברה. הוא הגיע למרכז בו אני עובדת
כיועצת. בהתחלה לא הצלחתי להתחבר אליו, אבל היה לו משהו
בנוכחות, שתפש אותי חזק וסירב להרפות. הוא היה שקט ומסוגר, סרב
להפתח, ניסיתי לדבר איתו קצת, אבל כבר בגילו הצעיר, הוא בנה
מסביבו חומה של שתיקה.
הוא היה נער כבן שבע עשרה, בעל מבנה גוף זאבי. כזה אחד ביריון,
שאף אחד לא אומר לו מה לעשות, אבל משהו בעיניים שלו אמר
בדידות.
הוא היה שותק במשך שעות ארוכות, אמר שהוא: "לא צריך ת'טובות
ש'לי". הוא הגיע למרכז היעוץ כי הכריחו אותו, הייתה לו התפרצות
אלימה בבית הספר והיועצת הפנתה אותו אלי. כל יום חמישי, במשך
כשעה, היינו יושבים בחדר קטן ובלוי במרכז היעוץ, הוא היה שותק,
אני ניסיתי לדובב אותו.
כל יום חמישי, יואל היה נכנס למשרד שלי, אמנם באיחור של חצי
שעה, אבל תמיד הגיע לפגישות השבועיות שלנו. היה מין דף מעקב
כזה, היועצת של הבית ספר היתה מבררת אם הוא מגיע לפגישות, אז
אף פעם לא הבריז. על האיחורים של יואל, לא דיווחתי ליועצת. הוא
היה מגיע, תמיד עם תרוץ מוכן, משלב את הרגליים שלו על השולחן,
ואומר בטון של חצי זלזול חצי רצינות: "נו, אז על מה נדבר הפעם,
על הילדות הקשה ש'לי, או על אמא ש'לי". הפגישה היתה מתנהלת כך
שאני דיברתי ויואל שתק. הייתי שואלת אותו שאלות, הוא היה עונה
תמיד בקצרה, כאילו לא להסגיר יותר מידע ממה שצריך. אחרי 6
חודשים של פגישות חסרות תועלת, כשכבר התכוננתי לשלוח אותו
לדרכו מרוב ייאוש, היה לי רעיון.
יואל הגיע לפגישה הקבועה שלנו, והפעם איחר רק בעשר דקות, אז
הוא עמד מתחת לחלון וחיכה, כדי לא להגיע בזמן. אני שברתי מסורת
ארוכת טווח והצעתי לו שנשב בבית קפה, יואל היה הפגישה האחרונה
שלי לאותו יום, ורציתי קצת לשבת ולדבר במקום נייטרלי. יואל
נראה די שמח מהרעיון, וכשהתנעתי את המכונית, הוא אמר לי משהו
שגרם לי לחייך: "בכל זאת את די בסדר". אני החשבתי את זה בתור
מחמאה.
כשישבנו בבית הקפה שהיה ריק מאנשים, החל יואל לדבר ראשון, דבר
שהיה נדיר נוכח הנסיבות. הוא אמר שניים שלושה משפטים על בית
הספר וכמה שרע לו בכיתה, שתק לכמה שניות, שואב לתוכו את ריח
הקפה שהזמנתי לו, והחל מקריא מתוכו סיפור חיים ישן.

"הייתי בן חמש", אמר, וניכר היה שכל מילה שביטא יצאה ממנו
במאמץ רב, סגנון הדיבור שלו היה כל כך שונה, בוגר ממנו. "אבא
לקח אותי לטייל, הלכנו לים. אבא היה בסדר בדרך כלל, כשהוא לא
שתה. אני ואחותי הקטנה היינו בורחים מהבית כל יום שישי. כשלא
היה לנו לאן ללכת, התחבאנו בגן המשחקים השכונתי, שהיה מאחורי
הבית שלנו. היינו יושבים שם בקור, עד ששמענו את קול הצעקות
דועך. אני ואבא הלכנו על החוף, דיברנו, אבא סיפר לי שלאמא יש
בעיות, אמר שאבטיח שאני אשמור עליה, שלא אתן לה ללכת. הבטחתי,
מה הייתי יכול לעשות, הייתי בן חמש. אני זוכר את היום הזה
כאילו הוא היה אתמול. אבא ואני חזרנו הביתה, אני הלכתי מהר
לחדר, לא רציתי לתת לו סיבה לכעוס. אבא נכנס אלי לחדר, הוא אמר
לי שאני אשם, איך נתתי לה ללכת, שהבטחתי, שאני שקרן, שאני
מאומץ, שאני למעמסה. אני התחלתי לבכות, אבא צעק, אמר שאני צריך
לבכות, שאני יודע שאני אשם. עד היום אני תוהה אם באמת הייתי
שייך לבית הזה, אם הם באמת אימצו אותי. להלוויה באה פרידה,
האהובה של אבא, ככה הוא קרא לה.

פרידה הייתה יחסית נחמדה, לא חכמה מדי, חכמה מספיק בכדי לגרום
לאבא לקנות לה שימלה חדשה. היא הייתה קצת שמנה. אבא היה כועס
עליה שאכלה יותר מדי, וביום הולדתה קנה לה מנעול ותמונה של
חזיר מנייר. במנעול נעל את המקרר, ואת התמונה תלה שם כדי
שתחשוב על עצמה כל פעם שרצתה לאכול. אבא השאיר את המפתחות
אצלו, וכל פעם שרצינו לאכול היינו מבקשים ממנו, והוא היה קובע
כמה נקבל.
כל פעם שהייתי עובר שם, ליד המקרר, הייתי מדמיין את החזיר צוחק
עלי באכזריות. הייתי מתחמק מלהיות במטבח, אבא ידע את זה, ופעם
כשאיחרתי, הושיב אותי כל היום מול החזיר ולא נתן לי לאכול, אמר
שלא אוריד מהחזיר את העיניים או שיכאב. גם כשאבא הלך לעבודה
בהיתי בחזיר, הייתי אז בן חמש, הכל היה כל כך פשוט. הרגשתי איך
הראש נהייה כבד, נרדמתי. חלמתי שהראש של החזיר הופך לראש
העגלגל של פרידה, שהוא הופך חזרה לחזיר, החזיר נער, החל להדמות
שוב לפרידה, גם פרידה נערה, החזיר יצא מהמקרר והרביץ לי,
הרגשתי חבטה חזקה בראש. נפלתי על הריצפה, התעלפתי. הדבר היחיד
שאני זוכר זה את קולה הצווחני של פרידה צועק: "שמוליק, מה
עשית? הוא רק ילד, רק נרדם קצת", אבא צעק, דמיינתי שהוא גוש
שחור של כעס. הרגשתי את גופי נגרר, שמעתי את הלחישות של פרידה,
"יהיה בסדר ילד", אני לא הרגשתי ילד, הרגשתי חזיר. כל הנשים
תמיד ברחו מאבא, כל אחת בדרכה".