העצים נראו שלווים מתמיד, כמתמכרים לקרני השמש הזהובות המנשקות
אותם.
הפרחים פרשו עלעליהם לצדדים, מניחים לעולם לראות את היופי
הטמון בהם.
היא ישבה שם על כסא מרפסת הבטון הלבנה. מניחה לרוח לעטוף אותה,
לחבק ולנשק.
עיניה נצצו כמיליון כוכבים בשעת לילה מאוחרת ועורה הצחור ספג
אליו את לחותו של אותו הלילה.  
ניחוחות של חורף הקיפו אותה. ריח האדמה הלחה וריח פירות ההדר.

עלים התעופפו ברוח, משמיעים קול עדין בעודם פוגעים באדמה
הרטובה.
הקיפו אותה כל נפלאות היקום, אך עם זאת, כאב לה.
מבחוץ היה העולם כה יפיפה. היא רצתה להיות פיה ובשרביט של קסם
לזרוע על העולם אבקת כוכבים. לגרום לאנשים לחייך. אך הכאב היה
חזק מדי.
ננעץ בליבה כמיליון סכינים חדות.
התנחל בנימי נשמתה לעד. לנצח.
היא ידעה שהכאב הזה לא יעזוב. הוא ילווה אותה תמיד, בכל רגע
ורגע בחייה.
וגם כשתרגיש טוב יותר, היא תבחין בו. מחייך חיוך זדוני המרעיד
את הלב הקר ביותר.
אבל היא למדה שאלו הם חייה.
לאט לאט תלמד להתרגל אליו.
לחיות בצילו והוא בצילה.
היא תלמד לחייך כשעצוב לו.
היא תלמד לבכות כשטוב לו.
היא תפסיק להלחם.
היא רק תלמד לחיות ולהנות מאותם רגעים קטנים של אור.
הרגעים בהם העולם מכיל את כל היופי כולו.
בהם העצים נראים שלווים מתמיד,
כמתמכרים לקרני השמש הזהובות, המנשקות אותם.
היא תמשיך לשבת שם, והיא תחכה לו.