את מרגישה איך הדממה
שורטת אותנו,
עם הציפורניים שלה.

בלי פנים,
בלי עיניים,
בלי לחיים,
רק פה.... מרוכסן.

פשוטה ועדינה
בשמלת קטיפה מבריקה
עומדת ושותקת.

הידיים שלה מקלפות
לנו את העור.
והדם שלנו נמרח לה על השמלה.

ואני כבר מתרגלת אליה,
מתרגלת לריח של הדם.

אני חושבת שטוב לה איתנו,
היא מבינה שהתרגלנו.

ואנחנו מרחיקים אותה לפעמים
עם מעט קירבה וליטופים.

אבל היא חוזרת,
יותר עייפה,
יותר מושכת ויפה.

והיא מפזרת לנו אבקה צהובה
ליד השפתיים,
ויש לה טעם מוזר,
קצת חמוץ וקצת מר.

אנחנו מרגישים שזה יהרוג אותנו,
וזה הרג.